נגמרו לי השאלות בנוסח: איך הייתה שואה?! אתמול הבנתי שהיינו לתת-אדם. הגזע הארי התנשא אל מלוא קומתו. אין בליבי אהבת ישראל לאלו שהניפו שם אלותיהם ורמסו עם סוסיהם את זכויות האדם האחרונות. "הרצחת וגם ירשת" אינו עוד עם סימן שאלה בסופו. זוהי עובדה.
מבעד לחלון בבית מספר 5 בעמונה צפיתי יחד עם קבוצת בנות אמיצות ונחושות בפוגרום הנערך מטרים ספורים מאיתנו. נערים ונערות, שבעוז רוח שלא ראיתי כמוהו, הגנו בגופם על הבתים המיועדים להרס ואבדון. הפקודות של הצד השני היו ברורות, לפגוע בהם וקשה. כמה שרק אפשר. בידיים, ברגליים, באשכים, בבטן, בעמוד השדרה, בראש. לא לחסוך, אלא להחטיף. לא בידיים, אלא באלות!
כבר בלילה החלו כוחות הרשע לפעול באלימות חסרת פרופורציות. בחורים שירדו מכוון עמונה לעפרה הותקפו בדרכם על השבילים ע"י מארב של כוחות מג"ב אשר הפליאו בהם את מכותיהם. הפצועים שנותרו במקום לא קיבלו שום טיפול רפואי וגררו עצמם לעפרה, משם לקחו טרמפים לקבלת טיפול רפואי בירושלים.
ברגע שנשמעה החלטת הבג"ץ להרס מידי של הבתים, התכנסנו בבתים. בבית מספר 5 ישבנו עשרות של בנות בכל חדר. היו שם מאות בנות שהמתינו ללא נודע. את הזוועה המשתוללת בחוץ היה אפשר לשמוע היטב ולראות דרך החריצים בחלונות. נחילי שחור מאיים התקדמו לעבר הבתים. חמושים באלות, סוסים והרבה אנטישמיות הגיעו לבצע את המשימה.
לטענתם, הם באו בשם החוק, אך החוק היה מהם והלאה. אף שוטר לא התכוון להביא את העוברים על החוק לרשות השופטת... הם עשו בנו שפטים. שפטו אותנו וגם קבעו את מכסת העונש במקום. כל אחד כראות עיניו. לזה לשבור יד, לזה לשבור גולגולת. לדרוך ולמשוך בשיער. מה שרק אפשר.
הבתים נאטמו כבר לפני כמה שבועות על מנת להוכיח שלא יתגוררו שם אנשים עד שיסתדרו הפרוצדורות האחרונות בחוק. דבר זה לא מנע את החלטת השופטים. אטימת הבתים הפכה את התנאים לקשים הרבה יותר. כניסה ויציאה למבנה נעשתה ע"י טיפוס לחלון וקפיצה ממנו. אך זו גם הקלה עלינו את ההתבצרות.
את הרעש המאיים מבחוץ הצלחנו להפיג בעזרת שירה מאמינה ובאמירת פרקי תהילים. הייתי אחוזה פחד מהרגע בו יפרצו השוטרים לחדר. הבנות סביבי שידרו עוצמה ואמונה כל כך גדולה שהרגשתי ממש קטנה לידן. היו שם בנות ממדרשות ואולפנות והרבה הרבה מהנוער הנפלא של גוש קטיף. הבנות מהגוש זיהו לפתע דרך החלון את השוטרות שגירשו אותן מהבית שלהם בגוש, דבר שגרם להתפרצות רגשות גדולה במיוחד.
הם החלו לבכות ולצעוק על השוטרות וכאשר זיהתה אותן אחת השוטרות, החלה לבכות גם היא. הבנות לא בחלו במילים. הן הוציאו את כל מה שהיה להן לומר. אף אחד לא השתיק אותן ואמר להם איך לדבר או מה להרגיש ולחשוב. אותו רגע היה בעיניי שווה יותר מכל טיפול פסיכולוגי שהיו מעמידים לרשות הבנות. הפעם, שלא כמו בגוש, הן היו חופשיות להתבטא, להילחם ולהרגיש!
היה שלב בו נכנס בחור משלנו לבית, וביקש לומר שיש הרבה מאד פצועים והשוטרים מכים ללא רחם כך שמי שחוששת ובצדק יכולה עכשיו לקום ולצאת החוצה על מנת לא להיפגע. דברנו בינינו שאם מישהי רוצה לצאת שתעשה זאת ולא תתבייש. הבנות היו נחושות להישאר. נזכרתי בציווי בתורה על הירא ורך הלבב, שישוב לביתו, שמא ימיס את לבב הלוחמים ברגעים הקריטים. הרגשתי שזהו הרגע הקריטי ואסור לנו לצאת עכשיו.
התלבטנו אם להוציא את החלונות ולהישאר רק עם התריסים. השיקולים היו שאם יחדירו לנו גז מדמיע עדיף להישאר עם החלונות סגורים. מנגד, חששנו שאם הם ישברו את החלונות, הזכוכית תשבר עלינו ונפגע. הבנות אמרו שהשוטרים לא ישברו את החלונות כי זה מסוכן. התווכחנו. העניין הוכרע לאחר שקיבלנו טלפון מהבנות בבית הסמוך שסיפרו על פצועים מהזכוכיות בזמן שבירת החלונות. ניסינו להוציא את החלונות אך ללא הצלחה. הם היו תקועים. ברגע האחרון, שניות לפני ששמענו את ה"בום" הראשון, החלונות הוצאו ממקומם. הם פרצו תוך כמה שניות. התריסים נשברו מכמה מכות של אלות והם היו בפנים. הם דרכו עלינו כמו ג'וקים והכו ללא רחם. בנות שיצאו בלי שחטפו מכות בפנים, הוכו בחוץ. כמה בנות הושלכו מחוץ לבית לבור גדול שהיה מיועד לביוב ושם הוכו באלות. את אחד השוטרים שמעתי אומר לחברו: "שי, בוא, את זאת אנחנו מפרקים לפני שהיא יוצאת מפה"...
המראות היו קשים והתחושות נוראות. אומרים שאסור להשוות את זה לאירופה שלפני 60 שנה. גם אני לא חושבת שיש מה להשוות. כי פה, יהודים עושים את זה ליהודים. בעיניי, זה נורא יותר.
שמעתי תגובות של אנשים לכל מה שקרה. בחורה קיבוצניקית אמרה לאחותי: "פשוט שונאים אתכם. החליטו לעשות אתכם סדר. לכסח אתכם. אתם חושבים שיש דברים מעל החוק ונמאס לנו מכם. לכן עושים לכם את זה". אחותי הזדעזעה. אני דווקא חושבת שהיא צודקת. באמת שונאים אותנו כציבור. זה כבר לא "נוער הגבעות", לא "השכמניקים" ולא ה"חברונים". הם, לא היו שם הפעם. שונאים אותנו, כי אנחנו באמת מייצגים משהו מאיים. אנחנו באמת חושבים שיש דברים שהם מעל החוק העותומאני. ברור לנו שאם המפקד ייתן פקודה שהיא סותרת את הפקודה האלוקית לא נקיים אותה, בפשיטות. כי יש דברים מעל החוק.
הכיפות, הפאות, החצאיות והציציות מייצגים בעיניהם משהו שיש להרוס אותו ולפגוע בו. בעברית קוראים לזה אנטישמיות.
מישהי אמרה לי: "הם ניצחו אותנו בגוש קטיף כשהיינו ילדים טובים, והם ניצחו אותנו כאשר החלטנו להילחם. בכל מיקרה הם מנצחים. אז למה לצאת מזה בשן ועין?!" זה נשמע הגיוני. אבל יש משהו שאולי קשה לאנשים שלא היו בשני המקרים להבין. כשגורשנו מגוש קטיף הכאב הכי גדול עבורי היה ההשפלה. "אין ספק" שהרוח ניצחה... עשו לנו פו, ועפנו.
גם בעמונה, כביכול, הפסדנו. המבנים נהרסו. אבל כשחזרתי מעמונה הייתי גאה לומר שהייתי שם. לא הרגשתי את ההשפלה. הרגשתי כאב וכעס, אבל לא השפלה. הרגשתי שהנערים והנערות שם השיבו את כבודנו. הם היו גיבורים. אחיינית שלי, ילדה בת 9, לפני שנסעה הבוקר לבית הספר אמרה לאביה: "אבא, יכול להיות שמעמונה יצא המשיח וכל מי שמסר את הנפש בעמונה למען הארץ יהיה ראוי להנהגה".
ידוע שילדים מבינים את הדברים בפשוטם. הרבה אמרו, שהיו שם המון נוער וילדים. איפה המבוגרים? שאלו כולם. נדמה לי שדווקא נוכחות הילדים הרבים, הייתה הסיבה למאבק החזק והצודק כל כך. הם פשוט לא מסובכים. הם עדיין חושבים בישרות...
מבעד לחלון בבית מספר 5 בעמונה צפיתי יחד עם קבוצת בנות אמיצות ונחושות בפוגרום הנערך מטרים ספורים מאיתנו. נערים ונערות, שבעוז רוח שלא ראיתי כמוהו, הגנו בגופם על הבתים המיועדים להרס ואבדון. הפקודות של הצד השני היו ברורות, לפגוע בהם וקשה. כמה שרק אפשר. בידיים, ברגליים, באשכים, בבטן, בעמוד השדרה, בראש. לא לחסוך, אלא להחטיף. לא בידיים, אלא באלות!
כבר בלילה החלו כוחות הרשע לפעול באלימות חסרת פרופורציות. בחורים שירדו מכוון עמונה לעפרה הותקפו בדרכם על השבילים ע"י מארב של כוחות מג"ב אשר הפליאו בהם את מכותיהם. הפצועים שנותרו במקום לא קיבלו שום טיפול רפואי וגררו עצמם לעפרה, משם לקחו טרמפים לקבלת טיפול רפואי בירושלים.
ברגע שנשמעה החלטת הבג"ץ להרס מידי של הבתים, התכנסנו בבתים. בבית מספר 5 ישבנו עשרות של בנות בכל חדר. היו שם מאות בנות שהמתינו ללא נודע. את הזוועה המשתוללת בחוץ היה אפשר לשמוע היטב ולראות דרך החריצים בחלונות. נחילי שחור מאיים התקדמו לעבר הבתים. חמושים באלות, סוסים והרבה אנטישמיות הגיעו לבצע את המשימה.
לטענתם, הם באו בשם החוק, אך החוק היה מהם והלאה. אף שוטר לא התכוון להביא את העוברים על החוק לרשות השופטת... הם עשו בנו שפטים. שפטו אותנו וגם קבעו את מכסת העונש במקום. כל אחד כראות עיניו. לזה לשבור יד, לזה לשבור גולגולת. לדרוך ולמשוך בשיער. מה שרק אפשר.
הבתים נאטמו כבר לפני כמה שבועות על מנת להוכיח שלא יתגוררו שם אנשים עד שיסתדרו הפרוצדורות האחרונות בחוק. דבר זה לא מנע את החלטת השופטים. אטימת הבתים הפכה את התנאים לקשים הרבה יותר. כניסה ויציאה למבנה נעשתה ע"י טיפוס לחלון וקפיצה ממנו. אך זו גם הקלה עלינו את ההתבצרות.
את הרעש המאיים מבחוץ הצלחנו להפיג בעזרת שירה מאמינה ובאמירת פרקי תהילים. הייתי אחוזה פחד מהרגע בו יפרצו השוטרים לחדר. הבנות סביבי שידרו עוצמה ואמונה כל כך גדולה שהרגשתי ממש קטנה לידן. היו שם בנות ממדרשות ואולפנות והרבה הרבה מהנוער הנפלא של גוש קטיף. הבנות מהגוש זיהו לפתע דרך החלון את השוטרות שגירשו אותן מהבית שלהם בגוש, דבר שגרם להתפרצות רגשות גדולה במיוחד.
הם החלו לבכות ולצעוק על השוטרות וכאשר זיהתה אותן אחת השוטרות, החלה לבכות גם היא. הבנות לא בחלו במילים. הן הוציאו את כל מה שהיה להן לומר. אף אחד לא השתיק אותן ואמר להם איך לדבר או מה להרגיש ולחשוב. אותו רגע היה בעיניי שווה יותר מכל טיפול פסיכולוגי שהיו מעמידים לרשות הבנות. הפעם, שלא כמו בגוש, הן היו חופשיות להתבטא, להילחם ולהרגיש!
היה שלב בו נכנס בחור משלנו לבית, וביקש לומר שיש הרבה מאד פצועים והשוטרים מכים ללא רחם כך שמי שחוששת ובצדק יכולה עכשיו לקום ולצאת החוצה על מנת לא להיפגע. דברנו בינינו שאם מישהי רוצה לצאת שתעשה זאת ולא תתבייש. הבנות היו נחושות להישאר. נזכרתי בציווי בתורה על הירא ורך הלבב, שישוב לביתו, שמא ימיס את לבב הלוחמים ברגעים הקריטים. הרגשתי שזהו הרגע הקריטי ואסור לנו לצאת עכשיו.
התלבטנו אם להוציא את החלונות ולהישאר רק עם התריסים. השיקולים היו שאם יחדירו לנו גז מדמיע עדיף להישאר עם החלונות סגורים. מנגד, חששנו שאם הם ישברו את החלונות, הזכוכית תשבר עלינו ונפגע. הבנות אמרו שהשוטרים לא ישברו את החלונות כי זה מסוכן. התווכחנו. העניין הוכרע לאחר שקיבלנו טלפון מהבנות בבית הסמוך שסיפרו על פצועים מהזכוכיות בזמן שבירת החלונות. ניסינו להוציא את החלונות אך ללא הצלחה. הם היו תקועים. ברגע האחרון, שניות לפני ששמענו את ה"בום" הראשון, החלונות הוצאו ממקומם. הם פרצו תוך כמה שניות. התריסים נשברו מכמה מכות של אלות והם היו בפנים. הם דרכו עלינו כמו ג'וקים והכו ללא רחם. בנות שיצאו בלי שחטפו מכות בפנים, הוכו בחוץ. כמה בנות הושלכו מחוץ לבית לבור גדול שהיה מיועד לביוב ושם הוכו באלות. את אחד השוטרים שמעתי אומר לחברו: "שי, בוא, את זאת אנחנו מפרקים לפני שהיא יוצאת מפה"...
המראות היו קשים והתחושות נוראות. אומרים שאסור להשוות את זה לאירופה שלפני 60 שנה. גם אני לא חושבת שיש מה להשוות. כי פה, יהודים עושים את זה ליהודים. בעיניי, זה נורא יותר.
שמעתי תגובות של אנשים לכל מה שקרה. בחורה קיבוצניקית אמרה לאחותי: "פשוט שונאים אתכם. החליטו לעשות אתכם סדר. לכסח אתכם. אתם חושבים שיש דברים מעל החוק ונמאס לנו מכם. לכן עושים לכם את זה". אחותי הזדעזעה. אני דווקא חושבת שהיא צודקת. באמת שונאים אותנו כציבור. זה כבר לא "נוער הגבעות", לא "השכמניקים" ולא ה"חברונים". הם, לא היו שם הפעם. שונאים אותנו, כי אנחנו באמת מייצגים משהו מאיים. אנחנו באמת חושבים שיש דברים שהם מעל החוק העותומאני. ברור לנו שאם המפקד ייתן פקודה שהיא סותרת את הפקודה האלוקית לא נקיים אותה, בפשיטות. כי יש דברים מעל החוק.
הכיפות, הפאות, החצאיות והציציות מייצגים בעיניהם משהו שיש להרוס אותו ולפגוע בו. בעברית קוראים לזה אנטישמיות.
מישהי אמרה לי: "הם ניצחו אותנו בגוש קטיף כשהיינו ילדים טובים, והם ניצחו אותנו כאשר החלטנו להילחם. בכל מיקרה הם מנצחים. אז למה לצאת מזה בשן ועין?!" זה נשמע הגיוני. אבל יש משהו שאולי קשה לאנשים שלא היו בשני המקרים להבין. כשגורשנו מגוש קטיף הכאב הכי גדול עבורי היה ההשפלה. "אין ספק" שהרוח ניצחה... עשו לנו פו, ועפנו.
גם בעמונה, כביכול, הפסדנו. המבנים נהרסו. אבל כשחזרתי מעמונה הייתי גאה לומר שהייתי שם. לא הרגשתי את ההשפלה. הרגשתי כאב וכעס, אבל לא השפלה. הרגשתי שהנערים והנערות שם השיבו את כבודנו. הם היו גיבורים. אחיינית שלי, ילדה בת 9, לפני שנסעה הבוקר לבית הספר אמרה לאביה: "אבא, יכול להיות שמעמונה יצא המשיח וכל מי שמסר את הנפש בעמונה למען הארץ יהיה ראוי להנהגה".
ידוע שילדים מבינים את הדברים בפשוטם. הרבה אמרו, שהיו שם המון נוער וילדים. איפה המבוגרים? שאלו כולם. נדמה לי שדווקא נוכחות הילדים הרבים, הייתה הסיבה למאבק החזק והצודק כל כך. הם פשוט לא מסובכים. הם עדיין חושבים בישרות...