ה' אייר תשס"ו יהיה כנראה נקודת מפנה בציונות הדתית, וטוב שכך יהיה. השמחה הטבעית שלוותה אותנו במשך השנים כבר לא זורמת כל כך בפשטות. השאלה שרבים שואלים, האם נכון לשמוח ולומר הלל, על הקמת מדינה שמעוללת מעשים נוראים כמו שחווינו בשנה האחרונה, בדין שתשאל ולא תרחף סתם בחלל בית הכנסת. רק אם נשאל זאת במלוא העוצמה, התשובה אכן תהיה נקודת תפנית.
אמנם צריך שנשאל זאת כמו ששואל יהודי שאלה על כל חג. הוא שואל ומחפש תשובה במקורות, או שואל תלמידי חכמים. יהודי לא שולף תשובה מהבטן או מאירועי השעה כפי שמשתקפים בעיניו.
ביום העצמאות יש הרבה מאוד על מה להודות, ולכן יש גם הרבה תשובות אפשריות לשאלה שהוצגה לעיל. ברצוני להתייחס כאן לדבר אחד מרכזי. יום העצמאות הנו חג שבו אנו חוגגים את תחיית מדינת ישראל בביאה שלישית. מה משמעות המושג מדינה אצל ישראל? אצל כל אומה המדינה היא מכשיר רב עוצמה להשגת מטרות.
אם אנו רואים שרבות מהמטרות לא רק שאינן מושגות אלא המדינה פועלת כנגדן, מה לנו כי נשמח. זו התפישה "החרדית" לגבי המדינה. מדוע במשך השנים חגגנו את יום העצמאות? האם משום שהיינו עיוורים לכל מה ש"החרדים" העלו? האם חשבנו שציונות חילונית זו התגשמות חלום של אלפיים שנה? האם משום שחשבנו שאם המדינה בונה את ארץ ישראל זה מכפר כל מעשיה? אם כן, אולי צריך לומר: סליחה, טעינו!
(בלילה בו גורשנו מנצרים, צעדנו עם אחינו לכותל המערבי לשאוב כוח להמשך דרכנו. בדרך עברנו ליד שכונות חרדיות, עמדו שם חרדים ואמרו: חבל לנו עליכם, אבל אולי סוף סוף תבינו שהיתה טעות לסמוך על בן גוריון וממשיכיו. מבחינתם הגלות ממשיכה, כי גאולה פירושו שכל היהודים יקיימו מצוות).
ברמב"ן מצויה התייחסות אחרת למדינה. הרמב"ן אומר שעצם מציאות המדינה היא מצוה. מצות ישוב הארץ היא בעיקר "לא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" [הוספות למצות עשה ד']. לאחר אלפיים שנה זכינו למה שלא זכו אבותינו, גם אלו שהתיישבו כאן כיחידים. המהר"ל בנצח ישראל פרק א' מגדיר כך את הגאולה: כאשר רוב ישראל מרוכזים, בארץ ישראל, ושולטים על עצמם זו גאולה. כאשר ישראל גולים מארצם, מתפזרים בין הגויים ונתונים לשלטונם - זוהי גלות. כאשר ישראל חיים בתור פרטים זו גלות, כאשר ישראל חיים כעם זוהי גאולה. עם חי פירושו עם המרוכז בארצו ושולט על עצמו, במילים אחרות: לעם חי יש מדינה.
בה' אייר תש"ח הקב"ה זיכה אותנו לעמוד על רגלינו כעם. לאחר אלפיים שנות גלות שבהן לא היה לנשמה הלאומית מקום לחול- קמנו לתחיה. היותנו עם הוא מרכז חיינו- התורה נתנה לעם ישראל כעם. הרב צבי יהודה היה מדגיש תמיד "אשר בחר בנו מכל העמים" ורק אז "נתן לנו את תורתו". בגלות היינו פרטים והקב"ה גואל אותנו והופך אותנו שוב לעם. מדינה אינה מכשיר לקיום המצוות של הפרטים וגם לא של הכלל. מדינה הנה קודם כל עצם החיים של הכלל. עצם העובדה שהתחדשה קומה חדשה של חיים היא סיבה גדולה לשמחה והודיה. השאלה האם המדינה היא מכשיר או ממשות צריכה לתפוס מקום מרכזי בדיון שלנו על יום העצמאות תשס"ו והדברים ארוכים ועמוקים.
האם פירושו של דבר שלא אכפת לנו מכל מעשי הרשע של המדינה?! חס ושלום. אכפת לנו מחטאי המדינה כנגד הארץ וכנגד המגורשים, אכפת לנו מחילולי השבת והכפירה, אנו כואבים מאוד את חטאי המדינה בענייני המשפט והחינוך. לא פעלנו מספיק בתחומים אלו במשך השנים ועל כך צריך לומר סליחה טעינו, וגם קבלה לעתיד צריך. אולם כל זה לא שייך לעצם קיומה של המדינה. הרב צבי יהודה היה אומר שהמדינה היא של הקב"ה והחזירים של בן גוריון. רק מכוח הופעתם של חיי האומה במדינה יופיעו בעתיד כל הופעות הקדושה שאנו כל כך מחכים להם. קדושה, שהיא הרבה מעל ומעבר לקדושה שיכולה להופיע אצל היחידים.
הרמב"ם אומר שאנו חוגגים את חג החנוכה בגלל הנס של השמן, ומפני ש"הושיעו ישראל מידם וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה" (הלכות חנוכה). מלכות זו במשך רוב שנות קיומה, היתה מלכות גרועה הרבה יותר ממדינתנו היום, אולם זה לא מפריע לרמב"ם לומר שאנו שמחים עליה.
עד היום השמחה ביום העצמאות הייתה די פשוטה, היה קל לנו לראות מדוע לשמוח. היתה מעורבת בזה גם פטריוטיות רגילה כמו כל עם ולשון. בתשס"ו קשה להיות פטריוט רגיל לאחר שבועטים בך. אולם כמו במקרים רבים: שעת משבר בקשר הנה שעת העמקת הקשר. קל להיות בעל טוב כאשר הכל נחמד, כשבת הזוג חולה, זה הזמן למבחן על עומק הקשר. דווקא השנה יום העצמאות יכול להיות עמוק יותר מכל שנה, ולכן גם שמח יותר.
אולי כשיכתב ספר הנבואה על הגאולה השלישית נמצא שם דברים בסגנון זה: "ויהי היום ...ויאמר ה' אל השטן. השמת לבך לעבדיי, היחידים השמחים בגאולה אשר גאלתי את בני... ויאמר השטן שלח ידך וגע במצוה אשר מחבבים הם וראה אם לא יחזרו בהם גם הם...".
יהי רצון שביום עצמאות תשס"ו, כאשר הקב"ה ופמליא דיליה השמחים בגאולת ישראל יחפשו את השמח בשמחתם, ימצאו עם רב שחוגג מתוך עומק רב.
הרב הוא ממגורשי נצרים שבגוש קטיף. כיום רב ביבול.
אמנם צריך שנשאל זאת כמו ששואל יהודי שאלה על כל חג. הוא שואל ומחפש תשובה במקורות, או שואל תלמידי חכמים. יהודי לא שולף תשובה מהבטן או מאירועי השעה כפי שמשתקפים בעיניו.
ביום העצמאות יש הרבה מאוד על מה להודות, ולכן יש גם הרבה תשובות אפשריות לשאלה שהוצגה לעיל. ברצוני להתייחס כאן לדבר אחד מרכזי. יום העצמאות הנו חג שבו אנו חוגגים את תחיית מדינת ישראל בביאה שלישית. מה משמעות המושג מדינה אצל ישראל? אצל כל אומה המדינה היא מכשיר רב עוצמה להשגת מטרות.
אם אנו רואים שרבות מהמטרות לא רק שאינן מושגות אלא המדינה פועלת כנגדן, מה לנו כי נשמח. זו התפישה "החרדית" לגבי המדינה. מדוע במשך השנים חגגנו את יום העצמאות? האם משום שהיינו עיוורים לכל מה ש"החרדים" העלו? האם חשבנו שציונות חילונית זו התגשמות חלום של אלפיים שנה? האם משום שחשבנו שאם המדינה בונה את ארץ ישראל זה מכפר כל מעשיה? אם כן, אולי צריך לומר: סליחה, טעינו!
(בלילה בו גורשנו מנצרים, צעדנו עם אחינו לכותל המערבי לשאוב כוח להמשך דרכנו. בדרך עברנו ליד שכונות חרדיות, עמדו שם חרדים ואמרו: חבל לנו עליכם, אבל אולי סוף סוף תבינו שהיתה טעות לסמוך על בן גוריון וממשיכיו. מבחינתם הגלות ממשיכה, כי גאולה פירושו שכל היהודים יקיימו מצוות).
ברמב"ן מצויה התייחסות אחרת למדינה. הרמב"ן אומר שעצם מציאות המדינה היא מצוה. מצות ישוב הארץ היא בעיקר "לא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" [הוספות למצות עשה ד']. לאחר אלפיים שנה זכינו למה שלא זכו אבותינו, גם אלו שהתיישבו כאן כיחידים. המהר"ל בנצח ישראל פרק א' מגדיר כך את הגאולה: כאשר רוב ישראל מרוכזים, בארץ ישראל, ושולטים על עצמם זו גאולה. כאשר ישראל גולים מארצם, מתפזרים בין הגויים ונתונים לשלטונם - זוהי גלות. כאשר ישראל חיים בתור פרטים זו גלות, כאשר ישראל חיים כעם זוהי גאולה. עם חי פירושו עם המרוכז בארצו ושולט על עצמו, במילים אחרות: לעם חי יש מדינה.
בה' אייר תש"ח הקב"ה זיכה אותנו לעמוד על רגלינו כעם. לאחר אלפיים שנות גלות שבהן לא היה לנשמה הלאומית מקום לחול- קמנו לתחיה. היותנו עם הוא מרכז חיינו- התורה נתנה לעם ישראל כעם. הרב צבי יהודה היה מדגיש תמיד "אשר בחר בנו מכל העמים" ורק אז "נתן לנו את תורתו". בגלות היינו פרטים והקב"ה גואל אותנו והופך אותנו שוב לעם. מדינה אינה מכשיר לקיום המצוות של הפרטים וגם לא של הכלל. מדינה הנה קודם כל עצם החיים של הכלל. עצם העובדה שהתחדשה קומה חדשה של חיים היא סיבה גדולה לשמחה והודיה. השאלה האם המדינה היא מכשיר או ממשות צריכה לתפוס מקום מרכזי בדיון שלנו על יום העצמאות תשס"ו והדברים ארוכים ועמוקים.
האם פירושו של דבר שלא אכפת לנו מכל מעשי הרשע של המדינה?! חס ושלום. אכפת לנו מחטאי המדינה כנגד הארץ וכנגד המגורשים, אכפת לנו מחילולי השבת והכפירה, אנו כואבים מאוד את חטאי המדינה בענייני המשפט והחינוך. לא פעלנו מספיק בתחומים אלו במשך השנים ועל כך צריך לומר סליחה טעינו, וגם קבלה לעתיד צריך. אולם כל זה לא שייך לעצם קיומה של המדינה. הרב צבי יהודה היה אומר שהמדינה היא של הקב"ה והחזירים של בן גוריון. רק מכוח הופעתם של חיי האומה במדינה יופיעו בעתיד כל הופעות הקדושה שאנו כל כך מחכים להם. קדושה, שהיא הרבה מעל ומעבר לקדושה שיכולה להופיע אצל היחידים.
הרמב"ם אומר שאנו חוגגים את חג החנוכה בגלל הנס של השמן, ומפני ש"הושיעו ישראל מידם וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה" (הלכות חנוכה). מלכות זו במשך רוב שנות קיומה, היתה מלכות גרועה הרבה יותר ממדינתנו היום, אולם זה לא מפריע לרמב"ם לומר שאנו שמחים עליה.
עד היום השמחה ביום העצמאות הייתה די פשוטה, היה קל לנו לראות מדוע לשמוח. היתה מעורבת בזה גם פטריוטיות רגילה כמו כל עם ולשון. בתשס"ו קשה להיות פטריוט רגיל לאחר שבועטים בך. אולם כמו במקרים רבים: שעת משבר בקשר הנה שעת העמקת הקשר. קל להיות בעל טוב כאשר הכל נחמד, כשבת הזוג חולה, זה הזמן למבחן על עומק הקשר. דווקא השנה יום העצמאות יכול להיות עמוק יותר מכל שנה, ולכן גם שמח יותר.
אולי כשיכתב ספר הנבואה על הגאולה השלישית נמצא שם דברים בסגנון זה: "ויהי היום ...ויאמר ה' אל השטן. השמת לבך לעבדיי, היחידים השמחים בגאולה אשר גאלתי את בני... ויאמר השטן שלח ידך וגע במצוה אשר מחבבים הם וראה אם לא יחזרו בהם גם הם...".
יהי רצון שביום עצמאות תשס"ו, כאשר הקב"ה ופמליא דיליה השמחים בגאולת ישראל יחפשו את השמח בשמחתם, ימצאו עם רב שחוגג מתוך עומק רב.
הרב הוא ממגורשי נצרים שבגוש קטיף. כיום רב ביבול.