שאלה: מה אפשר לומר לזוג שהקשר ביניהם הולך מדחי אל דחי? כל מה שהסברנו להם, כולל אנשי מקצוע, לא מועיל. הלכתי עם האישה ל"לובי" של מלון וניסיתי ללמוד איתה משהו יפה על זוגיות, אבל עיניה נשארו כבויות. שניהם רחוקים מלשמוע משהו על עבודה עצמית, ויתור הדדי וכו'. הם עסוקים רק בחשדות הדדיים: הוא טוען שהיא מבזבזת בכוונה את כספו, והיא טוענת... הדבר היחיד שהם "מסכימים" עליו: שגירושין יפתרו את הבעיות. היו להם שנים יפות מאוד ביחד, ואנו בדעה שלמרות הכל יש ביניהם התאמה טובה, אבל איך מוציאים אותם מהמצב הנוכחי הקשה?



אי אפשר לבנות את יחסי ה' ועמו, על קשר מזדמן. וכיוון שזהו הבסיס לקשר שבין שמים וארץ, הרי שגם ביחסי איש ואישה חייב להיות קשר אישי קבוע

תשובה:
קשה לכוון דברים לאנשים לא מוכרים. נאמר אפוא רעיון כללי שיועיל למי שאצלם הבעיה היא בראשיתה, ובעזרת מזווג הזיווגים, לא יגיעו למצב שתיארת:

הנוסחה היא פשוטה: מה שנכון בקשר שבין ה' ועמו, מתאים גם בין איש ואשתו. יחסי הזוגיות של "הזוג העליון" נמשכים אלפי שנים. הם ה"דגם" הוותיק ביותר של נישואין ו"מאגר המידע" הגדול והגלוי ביותר בעולם. יחסיהם תועדו באין ספור ספרים, נדונו בידי אלפי חכמים דגולים ומהעליות והירידות, השמחה והעצב שבהם, אפשר ללמוד הכל על "הזוג התחתון" שהוא הנציג הבלעדי של "הזוג העליון".

ובכן, ההשוואה בין בניית משכן-ה' למשכן הפרטי של כל זוג היא ידועה. הבה נבדוק: במה מתחיל הקשר בין "הדוד" ו"רעייתו" במקדש? במשהו קבוע: קרבן התמיד. שמו של הקרבן בא, על שום שהוא מוקרב תמיד. אין יום בשנה שבו לא מקריבים "תמיד". הוי אומר: אי אפשר לבנות את יחסי ה' ועמו, על קשר מזדמן. וכיוון שזהו הבסיס לקשר שבין שמים וארץ, הרי שגם ביחסי איש ואישה חייב להיות קשר אישי קבוע. חוק בל יעבור. הקשר התמידי הוא אבן-הפינה לכל מערכת בריאה של חיי נישואין.

ומדוע יש צורך בקשר קבוע? כי החתונה היא תמיד שמחה ומלאת רגש. אבל מה קורה אחר כך?

הנה למשל: אחרי ה"חופה הגדולה" של חנוכת מקדש שלמה, החלה דעיכה איטית של יחסי ה' וכלתו - עד לחורבן הבית המשותף. מה הייתה ה"נורה האדומה" שהבהבה ורמזה שמשהו לא תקין בקשר? פסוק שבעיננו הוא דווקא חיובי: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו... כל ימי שלמה". ברם חז"ל אמרו: "אין 'וישב', אלא לשון צער" (מלכים א' ה', ה'. סנהדרין ק"ו). כי כשבני הזוג "יושבים" שאננים וה"חידוש" העיקרי בחייהם הוא ה"ענבים" וה"תאנים" (פרנסה, בית, מכונית) שקטפו היום. אם בחלק העיקרי של הנישואין אין רענון קבוע כמו קרבן התמיד, אין פלא שנישואין כאלו לא יחזיקו מעמד. המצב שיצר שלֹמה המלך, שבּמקום לבסס את "נישואי" ה' ו"רעייתו", שאפה רוחו הגדולה לקרב את כל עמי תבל לעבודת ה'. הוא אולי האב-טיפוס למצב הקיים אצל זוגות לא מעטים. איך אומרות הבריות: "הוא מצליח וממש מעריצים אותו בכל מקום, אז איך זה שרק עם אשתו יש לו בעיות?!". שלֹמה האמין שהעוצמה של עבודת "הבית" היום-יומית תזין ותפרה את נשואי ה' ועמו, ולכן פנה לקטוף "ענבים" ו"תאנים" רוחניים. "הלך לעזור לשכנים", מבלי שווידא שאצלו בבית הכל בסדר.

העולם מאמין שמרוץ החיים היום-יומי (עבודה, לימודים, קניות) יהווה את ה"חידוש" בזוגיות ויספק את ה"דבק" החווייתי לנישואין. אולם, אי אפשר להפעיל את ה"בית" בלי קרבן תמיד ובלי יצירת קשר קבוע בין בני הזוג. וכיוון שלא נתקיים בימי שלֹמה מה שהוא עצמו כתב על הקשר הזוגי: "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א', ד'),  הרי שהגירושין היו רק עניין של זמן.



לא יתכן שה"תמיד" שלנו יהיה העבודה, ההתנדבות וכדו', בעוד שהקשר שבין הבעל והאישה יבוא לפרקים, כ"מוסף" של ראש חודש...

שורש הבעיה רמוז אולי כבר במדרש. מוסרים חז"ל (במדרש רבא י', ד'), שבבוקר בו נחנך המקדש, גרמה בת פרעה ששלמה ירדם "עד ארבע שעות, והיו ישראל עצבים שלא היו יכולים לעשות התמיד". הנה היסוד לחורבן. מישהו הצליח לפגוע בקשר ה"תמיד" כבר מן הרגע הראשון. וכמובן, מי היה זה? בת פרעה, בת ה"נחש" המוכר. ("כשר שבמצרים, הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" - רש"י לשמות י"ד, ז'). היא זו שיצקה את ארס הנחש, את יסוד הפירוד בין בני "הזוג העליון", כבר מיסוד עבודת המקדש.

סיכום: לא יתכן שה"תמיד" שלנו יהיה העבודה, ההתנדבות וכדו', בעוד שהקשר שבין הבעל והאישה יבוא לפרקים, כ"מוסף" של ראש חודש...

בני זוג תמהים: איך כבה אותו רגש נפלא שמילא את ליבם לפני החתונה?! האם זה האדם שאיתו רציתי כל כך להתחתן?! אך התשובה פשוטה: כמה זמן ביום השקעתם שניכם בקשר הרגשי לפני הנישואין? וכמה זמן כיום?

נו, אז מה אתם כל-כך מתפלאים?!