נסראללה הבטיח לאנשיו שתחת מטר הקטיושות שלהם ישראל תיכנע אחרי שבוע, והאמין בזה. עבר שבוע ועוד שבוע, ועכשיו הוא מפציר בהם להחזיק מעמד עוד שבועיים, וכבר לא כל כך מאמין בזה בעצמו. הוא לא מודה, אבל הוא יודע בסתר ליבו שהוא טעה טעות אסטרטגית ענקית כשהחליט להפעיל את נשק יום הדין ולהוריד עלינו ברד קטיושות. הרי לא בגלל הקטיושות התחלנו להפציץ את ביירות, אלא בגלל שני החיילים החטופים. הקטיושות באו בתגובה לתקיפות שלנו, שבאו בתגובה לחטיפת החיילים.



אילו נסראללה היה מסתפק בחטיפה ומתאפק מהקטיושות, העולם לא היה נותן לנו לכתוש ככה את לבנון בגלל שני חיילים. העולם לא מתייחס כמונו לחיים של שני חיילים

אילו נסראללה היה מסתפק בחטיפה ומתאפק מהקטיושות, העולם לא היה נותן לנו לכתוש ככה את לבנון בגלל שני חיילים. העולם לא מתייחס כמונו לחיים של שני חיילים. אבל עכשיו כשהחיזבאללה תוקף את האזרחים שלנו ומפיל קטיושות על חיפה, התגובה החריפה שלנו נחשבת למוצדקת. אם נסראללה היה מסתפק בחטיפת החיילים היינו מפציצים יום או יומיים, העולם לא היה מרשה יותר, והיום כבר היה מתנהל לעיני התקשורת משא ומתן על מחיר שחרור החטופים, ונסראללה היה המלך הלא מוכתר של לבנון. במקום זה הוא מסתתר עכשיו בבונקרים חשוכים ויודע שמותו קרוב.

הגיוני אבל מוטעה

איך זה קרה לאיש החכם הזה שעד לפני שבועיים לא עשה אף שגיאה. למה הוא התחיל לשגר מאות ואלפי קטיושות, וסיפק לנו אליבי לדרוס אותו? הטעות שלו הייתה שהוא עשה חשבון נכון, ורק לא ידע שאנחנו לא נורמאלים. לפני שש שנים ברחנו מלבנון באישון לילה, מפקירים למוות את בעלי בריתנו שנלחמו איתנו כתף אל כתף במשך שנים, משאירים מאחורינו מוצבים, כלים וציוד. נמלטנו מאימת לוחמי החיזבאללה, משליכים לשולי הדרך את שארית כוח ההרתעה שלנו, כמו הנשק והנעליים שהשליכו החיילים המצרים ב"מלחמת ששת הימים". וכל זה מפני שסבלנו בדרום לבנון אבידות של כעשרים וחמישה חיילים בשנה, וארגון "ארבע האימהות" שכנעו אותנו שזה מחיר שהחברה הישראלית לא יכולה לשאת.

ונסראללה עשה חשבון פשוט והגיוני: אם לא יכולנו לשאת עשרים וחמישה חללים אנשי צבא שנהרגו בשדה הקרב, איך נעמוד בזה כשיהיה מדובר בעשרות אזרחים, קשישים נשים וילדים, שנהרגים בתוך בתיהם? הרי על אחת כמה וכמה שנישבר, שלא נחזיק מעמד יותר משבוע. החשבון הגיוני, אבל אנחנו לא הגיוניים. בשונה מכל חברה אחרת בעולם, הפוך לגמרי מהשכל, הרבה יותר קשה לנו לשאת פגיעה בחיילים מאשר פגיעה באזרחים. כאשר הורגים אזרחים שלנו אנחנו מתנהגים באופן נורמאלי: חלקנו מתרגזים ומבקשים נקם ותגמול, וחלקנו קוראים להרוגים "קורבנות השלום", ואומרים שאיפוק הוא כוח. אבל כאשר הורגים חיילים שלנו אנחנו נשברים לחתיכות. בניגוד לכל עם בעולם ולכל צבא בעולם, אצלנו החיילים הם לא אנשי צבא שנמצאים שם כדי להילחם, הם הילדים שאבא ואמא שלחו לצבא כדי שיחזרו הביתה לשלום.

לא נכון שיש לנו רגישות עצומה לחיי אדם. הנכון הוא שיש לנו רגישות עצומה לחיי חיילינו. האנשים והנשים הזקנים והצעירים, ואפילו הילדים שנהרגו בשבוע שעבר בחיפה ובנהרייה, במירון ובצפת, היו אנשים זרים לכל מי שלא שייך ממש למעגל הקרובים שלהם. מותם הכעיס אותנו, פגע בתחושת הביטחון שלנו ואולי בכבוד הלאומי שלנו, אבל לא הכאיב לנו עד בכי. ראינו את תמונותיהם בעיתון ועברנו הלאה. לעומת זאת החיילים שנפלו השבוע בבינת ג'ביל ובמארון א-ראס היו הילדים של כולנו. שם העצב החשוף שלנו. יש לנו מין ראש הפוך, שכאילו אומר: מה לעשות, במלחמה נהרגים אזרחים, נתפלל שלא יהיה קרוב אליי. אבל חיילים? רק לא זה. את זה לא נוכל לסבול.

הכוח לא להקשיב



אני לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות, אלא רק מתפלל שיהיה לו כוח לא להקשיב לאימהות

אני לא יודע להסביר את השורשים של התופעה המוזרה הזו שאין לה אח ורע בעולם. אני לא יודע אם היא יוצרת את האווירה בתקשורת או שהתקשורת יוצרת אותה. אולי היא נובעת מתסמונת הילד בן שלושים ואולי מקורה בזה שההוויה הישראלית מעוצבת בתל אביב. לכן כל פגיעה באזרחים מצפת או מקרית שמונה ואפילו מחיפה, היא סיפור שעדיין לא הגיע ממש אל החיים האמיתיים "שלנו". אבל פגיעה בחיילים כבר ממש מאיימת "עלינו", כי פתאום זה יכול להיות הבן שלנו או הילד של השכנים ממול.

אני לא מציע הסבר לתופעה וגם לא מציע להילחם בה, או חלילה לפתח איזה לב אטום לחללים. אני רק יודע שבגללה יצאנו מלבנון לפני שש שנים יציאה חולנית, באופן שלחלוטין לא שקול ולא הגיוני. בגללה שילמנו שבעתיים בחיי חיילים ואזרחים בכל הגזרות, ועכשיו אנחנו עומדים שוב בפני מבחנים שבהם היא עלולה לשבש לנו את השכל גם בשאלה אם להיכנס, וגם בשאלה אם לצאת. כשיצחק רבין עשה את עיסקת ג'יבריל הוא הודה שזאת טעות חמורה מאוד, אבל אמר: לא יכולתי לעמוד מול האימהות. גם אני לא הייתי יכול, אבל אני לא ראש ממשלה. אני לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות, אלא רק מתפלל שיהיה לו כוח לא להקשיב לאימהות.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו