בס"ד
תיעוד קצר של ההתנתקות והעקירה, מה שקדם לה, ואירועים מרכזיים שקרו במהלכה.
ראשי פרקים
רקע
בחירות תשס"ג
הצהרת שרון על פינוי יהודים מחבל עזה ותכנית ההתנתקות
המאבק הפוליטי
ההתנגדות בליכוד לשרון
הביקור בוושינגטון
משאל הליכוד
ההצבעה בממשלה
הפילוג במפד"ל
ההצבעה בכנסת
המאבק על משאל עם
המאבק בשטח
שתי דרכים למאבק בשטח
חסימת הכבישים
פינוי מלון חוף דקלים שבגוש קטיף
סגירת הגוש
נתיבות וכפר מימון, צעדת יש"ע 1
שדרות ואופקים – צעדת יש"ע 2
המאבק מסביב לכיסופים.
ימי העקירה והחורבן
העקירה בנוה דקלים
כפר דרום ושירת הים
פינוי בהסכמה של קטיף, עצמונה ונצרים
פינוי בכוח של חומש ושאנור
סוף דבר 
רקע
בחירות תשס"ג
ביום שלישי כ"ה שבט תשס"ג (28.1.03) התקיימו הבחירות לכנסת ה-16. במהלך בחירות אלו התמודדו על ראשות הממשלה יו"ר הליכוד אריאל שרון שכיהן כראש הממשלה מול יו"ר העבודה עמרם מצנע. הנושא שעמד על הפרק בבחירות אלו היה הנושא המדיני. הבחירות התקיימו בצל האינתיפאדה השנייה שפרצה בשלהי כהונתו של אהוד ברק. עמרם מצנע הציע לסגת חד צדדית מחבל עזה כהתחלה של פתרון מדיני. שרון לעומתו יצא נגד תכניתו לנסיגה חד צדדית מחבל עזה. בתשדירי התעמולה, אמר שרון: "מי שמדבר על נסיגה חד צדדית, איננו מבין שום דבר". אמנם מציטוטים אחרים היה ניתן להבין מדברי שרון ערב הבחירות, שהוא מוכן ללכת ל'פשרה כואבת' עם הפלשתינים במסגרת משא ומתן, אבל בשום אופן לא דובר על נסיגה חד צדדית ללא תמורה.
בבחירות ניצח הליכוד בראשות שרון וזכה ב-38 מנדטים, לעומת העבודה בראשות מצנע שקיבלה 19 מנדטים בלבד. שרנסקי שקיבל 2 מנדטים בלבד, ודגל בעקרונות ימניים הדומים לליכוד - ישראל חזקה ועומדת על שלה - הצטרף לליכוד אחרי הבחירות ובכך הגדיל אותו ל-40 מנדטים.
אחרי הבחירות החלו המגעים הקואליציוניים והתקיימו גישושים בין מצנע לשרון לבדיקת אפשרות להקמת ממשלה משותפת. בפגישה שהתקיימה בין מצנע לשרון, בחן מצנע את שרון האם יסכים לתכנית העקירה החד צדדית בעזה, שרון סירב, ודיבר על החשיבות האסטרטגית של נצרים כמשפט שצוטט אז: "דין נצרים כדין תל אביב". בעקבות חילוקי דעות אלו פסקו המגעים בין מצנע לשרון.
הצהרות שרון על ההתנתקות
כעבור עשרה חודשים הפתיע שרון כשהכריז לראשונה בכנס עם חיילים מגדוד הסיור המדברי כי "בעתיד לא יהיו יהודים בעזה" וישראל תבצע מהלכים חד צדדיים. הייתה זו הפעם הפומבית הראשונה ששרון רמז על אפשרות לנסיגה חד צדדית ועקירת יישובים וללא הסכם. קדמה לו הצהרתו של ממלא מקומו, אהוד אולמרט, שאמר בראיון ל'ידיעות אחרונות' כי הוא בעד וויתורים חד צדדים כולל בירושלים, וכי ישראל תיאלץ לסגת מרוב שטחי יש"ע. התבטאות זו עוררה זעם רב בליכוד.
כעבור מספר שבועות התקיים כנס הרצליה שבו נאם שרון ביום חמישי בערב כ"ג כסלו, (18.12.03). בכנס פירט שרון את תכניתו לנסיגה חד צדדית מחבל עזה, שכונתה 'תכנית ההתנתקות'.
בנאומו הסביר שרון את הסיבות לתכנית ההתנתקות ואת מטרותיה: "אנו רוצים להתקדם במהירות ביישום מפת הדרכים לקראת שקט ושלום אמיתי. אנו מקוים שהרשות הפלשתינית תבצע את חלקה. אבל אם גם בעוד מספר חודשים ימשיכו הפלשתינים לא לבצע את חלקם במפת הדרכים, אז תיזום ישראל מהלך בטחוני חד צדדי של התנתקות מהפלשתינים".
"מטרתה של תכנית ההתנתקות היא להפחית ככל הניתן את הטרור ולהעניק לאזרחי ישראל את מירב הביטחון. תהליך ההתנתקות יוביל לשיפור רמת החיים ויעזור לחזק את הכלכלה בישראל. הצעדים החד צדדים שישראל תנקוט במסגרת תכנית ההתנתקות יהיו בתיאום מירבי עם ארה"ב.
תכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום בטחון וליצור מינימום חיכוך בין ישראלים לפלשתינים.
אנו מעוניינים בקיום מו"מ ישיר אבל אין בכוונתנו להפקיד את החברה הישראלית כבת ערובה בידי הפלשתינים.
תכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי בטחון חדשים ושינוי בפריסת הישובים כך שיפחת ככל הניתן מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתינית. נשרטט קווי בטחון ארעיים וצה"ל ייערך על קוים אלו.
הביטחון יסופק על ידי פריסת צה"ל, גדר הביטחון ומכשולים פיסיים אחרים.
תכנית ההתנתקות תפחית את החיכוך בינינו לבינם. הפחתת החיכוך תחייב מהלך קשה מאין כמוהו של שינוי בפריסת חלק מהישובים. אני רוצה לחזור על דברים שאמרתי בעבר, כי בהסדר עתידי ישראל לא תישאר בכל המקומות בהם אנו נמצאים כיום.
העתקת ישובים תעשה בראש ובראשונה על מנת לשרטט קו בטחון יעיל ככל הניתן שיצור את אותה התנתקות בין ישראל לפלשתינים. קו בטחון זה לא יהיה גבול הקבע של ישראל אך עד שלא יתחדש יישום מפת הדרכים צה"ל יהיה פרוש לאורכו של קו זה.
תכנית ההתנתקות היא מהלך בטחוני ולא מדיני והצעדים שיינקטו לא ישנו את המציאות המדינית בין ישראל לבין הפלשתינים ולא יסכלו אפשרות לחזור וליישם את מפת הדרכים ולהגיע להסדר בהסכמה".
דבריו של שרון עוררו כצפוי סערה גדולה במערכת הפוליטית וסדקים ראשונים ביציבות ממשלתו החלו להראות. במפלגתו של שרון זעמו חברי כנסת רבים על כך שלראשונה יו"ר תנועת הליכוד מודיע על תכנית שהיא הפוכה מעקרונות הימין בישראל, ממצע הליכוד. נסיגה חד צדדית והחרבת יישובים ביש"ע, הייתה האידיאולוגיה של השמאל מאז ומתמיד, אך לא של המחנה הלאומי והליכוד. אפילו אנשים מתונים בליכוד, כשר מאיר שטרית, תהו על ההיגיון בתכנית חד צדדית שאין לה שום תמורה, ואמרו שהם מתנגדים לה. אך אלה כמו רבים אחרים בליכוד, לאחר לחצים מצד לשכת ראש הממשלה, שינו את דעתם והתאימו את דעתם לדעתו של שרון.
השינויים אצל שרון
תמיהה גדולה עלתה מה גרם לשינוי הגדול, שינוי של מאה ושמונים מעלות, אצל שרון. האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם ההתיישבות ביש"ע, שהיה מראשוני העולים והדוחפים של ההתיישבות הראשונה בשומרון, שתמיד דגל בעוד יישוב ועוד מאחז, שקרא רק לפני מספר שנים: 'לתפוש כל גבעה', שהתנגד בחריפות לכל נסיגה חד צדדית מסיבות ביטחוניות. הפך פתאום להיות אויבה המר של ההתיישבות, ומוציא לפועל של השקפת העולם של השמאל - ביצוע נסיגה חד צדדית והחרבת עשרות יישובים יהודים ללא תמורה.
היו שסברו כי שרון, שנרדף כל השנים על ידי השמאל הישראלי, כאיש מלחמת לבנון, והוצג כאיש מדנים ומחרחר מלחמה, היה צמא ללגיטימציה ציבורית, ולשינוי התדמית שדבקה בו. עם עלייתו לשלטון בבחירות בשבט תשס"א, בבחירות אישיות מול ברק, עסק רבות בניסיון ליצור אחדות עם מפלגת העבודה וכן תיאום מירבי עם הממשל האמריקני. דבר זה גרם שמול האינתיפאדה החזקה שפרצה עם מאות הפיגועים, תגובתו הייתה מאופקת, והוא טבע את הסיסמא 'איפוק זה כוח'. רק לאחר מאות ישראלים הרוגים בערי ישראל, יצא למבצע 'חומת מגן' לסילוק תשתיות הטרור ביהודה ושומרון. בלבנון, לעומת זאת, למרות הידיעה על התחמשות החיזבאללה בסמוך לגדר, והצטיידותו בטילים ארוכי טווח נגד ישראל, לא העז לנגוע בשל התדמית שדבקה בו לגבי לבנון. כחלק ממהלך זה של ניסיון לקבל לגיטימציה ציבורית, ולהיות חלק מהקונצנזוס הישראלי, החליט על פי יועציו לצאת בתכנית נסיגה חד צדדית מחבל עזה. שרון ידע כי בעזרת התקשורת הישראלית והשמאל יהיה קל לשכנע את מרכז הציבור הישראלי לסגת מחבל עזה, שכל השנים דבק בו 'שם' של רצועת טרור שקשה לישראל.
היו שטענו כי הסיבה היא אחרת לגמרי. נגד שרון ובניו התנהלו באותו זמן חקירות רבות סביב חשד לפרשיות שוחד - "האי היווני" ו'סיריל קרן'. יועציו הציעו לו שכדי להינצל מהחקירות, יחל במהלך מדיני, שיגרום לאנשי הפרקליטות לדחות את החקירה, כדי שלא לפגוע במהלך המדיני הקרוב להשקפת עולמם. ח"כ צבי הנדל, טען כי ידוע לו ממקורות נאמנים, כי זוהי הסיבה העיקרית לצאתה של תכנית ההתנתקות לדרך, וטבע את המשפט "כגודל החקירה, כן גודל העקירה".
סיבה נוספת היא העייפות והשחיקה שחלו בעם, בעקבות התגברות הטרור והפיגועים בשנים האחרונות, וצימאון לפתרון מהיר שיביא שקט ומזור. כשנערכו מפגשי הפנים מול פנים בין מתנגדי הנסיגה לבין תושבי המרכז, אמרו רבים מרוב ייאוש, "לפחות ננסה את הפתרון הזה, אולי זה יביא שקט וביטחון". שרון שזיהה תחושה זו בעם, חתר לפתרון שמאחריו יעמוד רוב העם, אף שלפי דבריו בשנים הקודמות לא היה לפתרון זה שום טעם הגיוני וביטחוני.
כך או כך, הפך שרון להיות המבצע בפועל של מדיניות השמאל - חתירה להקמת מדינה פלשתינית, נסיגה חד צדדית לקוי ששת הימים תוך עקירת כל היישובים היהודים שהוקמו מאותה תקופה. 
המאבק הפוליטי
התנגדות בסיעת הליכוד לתכנית
עם הודעתו של שרון על תכנית ההתנתקות בכנס הרצליה, נשמעו התבטאויות חריפות במערכת הפוליטית שאיימו כמעט על שלמות ממשלתו.
בסיעת הליכוד התגבשה קבוצה ביוזמת הח"כים ארדן, יתום ואדלשטיין שהתנגדה בחריפות למהלכיו של שרון, המנוגדים למצע הליכוד ולעקרונותיו, וכן להתחייבויותיו קודם הבחירות. בראשות הקבוצה עמדו השר עוזי לנדאו, וסגן השר מיכאל רצון. על הקבוצה נמנו הח"כים: אהוד יתום, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, חיים כץ, דוד לוי, יחיאל חזן, מיכאל גרלובסקי, איוב קרא, נעמי בלומנטל, משה כחלון, לאה נס, דניאל בן לולו ועוד.
ח"כ אדלשטיין מראשי הקבוצה אמר בראיון לעיתון 'בשבע': "אני חושב ששרון התחיל בפעולה נכונה לפני שנה וחצי, בכיוון של לחימה בטרור והפעלת לחץ בלתי פוסק על ערפאת וחבר מרעיו. חבל שהוא עושה תפנית כזו. ואני מדבר כאדם שהוא ממש לא כוחני או צמא דם, אבל ברור שכרגע שום פתרונות פלא לא יעזרו". ח"כ אהוד יתום אמר: "אני חושב שדברי ראש הממשלה נובעים מחוסר סבלנות וחוסר סיבולת. הוא מנסה להתחרות עם השמאל בוויתורים, ואת התחרות הזו מוכרחים להפסיד ומיד".
ח"כ גלעד ארדן הוסיף ואמר: "חלק נכבד מחברי הסיעה רואים במדיניות שרון תפנית מסוכנת מקווי היסוד של הממשלה וממצע הליכוד. חשוב שנבהיר לראש הממשלה כי אם תתקבל החלטת פינוי, היחסים בין הממשלה לסיעה בכנסת ישתנו. אי אפשר לבקש מאיתנו לתפקד כחותמת גומי ולהצביע לחוקים בלי להתייחס לעמדות הליכוד. אנחנו מגבשים כוח של חברי כנסת שיצביע במקרה כזה על פי מצפונו". מצד שני מבהיר ארדן את מה שאולי היה בסופו של דבר חבל ההצלה עבור שרון "אין לנו כוונה להפיל את הממשלה", "למדנו את לקחי העבר".
השר עוזי לנדאו שארגן מכתב של חברי כנסת מהליכוד שהודיעו כי לא יתמכו במהלכיו של שרון, אמר: "תוכניתו של ראש הממשלה לא רק שלא תמנע טרור אלא רק תגביר אותו. אין זה משנה כיצד אנו מגדירים את הנסיגה החד צדדית , חשוב כיצד היא נתפסת בעיני הפלשתינים שרואים בה בריחה תחת אש וכניעה לטרור. הדבר ייתן רוח גבית לטרור ויחזק אותו. זה ניצחון לטרור והאיסלאם הקיצוני".
קבוצה זו שכונתה בידי תומכיה 'נאמני הליכוד', ובידי התקשורת 'המורדים' בשל התנגדותם למהלכי שרון, הייתה למעשה קבוצת ההתנגדות המשמעותית ביותר במפה הפוליטית לתכנית ההתנתקות. קבוצה זו סיכנה את שלטונו של שרון, ומולה היה צריך שרון להתאמץ ולחשוב כיצד לתמרן את מהלכיו לביצוע תכנית הנסיגה החד צדדית.
הנסיעה לוושינגטון
בעיה נוספת שעמדה בפני יישום התכנית, הייתה הסתייגות הממשל האמריקני מצעדים חד צדדיים. לשם כך נשלח יועצו של רה"מ, דב וייסגלס, לארה"ב לפגישה עם ראשי הממשל. מלאכת השכנוע לא הייתה קלה. הממשל האמריקני שיזם את תכנית 'מפת הדרכים' חשש שיש כאן ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ועמד על כך שהדרך לפתרון הסכסוך תהיה במסגרת תכנית "מפת הדרכים". רק לאחר שבוש השתכנע כי לא תהיה פגיעה ב'מפת הדרכים', והצדדים יוכלו לחזור למשא ומתן אחרי הנסיגה הזמנית, ושלא יקבע גבול סופי, נעתר בוש להפצרות ישראל לתמוך בנסיגה החד צדדית.
התלבטויות בכירי הליכוד ביחס לתכנית שרון
במקביל, בתקופה זו התלבטו שרי הליכוד הבכירים באשר לעמדתם ביחס לתכנית. השרה לבנת, אחרי התלבטויות , הודיעה כי תתמוך בתכנית. לבנת טענה כי אין אפשרות להחזיק בכל היישובים, וכי ישראל תהיה חייבת לעקור יישובים במקום אחד כדי להרוויח במקום אחר. לטענתה, שרון הבטיח לה כי אריאל תיכלל בגדר, ולכן הודיעה כי היא תומכת בנסיגה מגוש קטיף. נתניהו בישיבת שרי הליכוד, שהתקיימה עם שרון על התכנית, הציג 3 עקרונות בהם יהיה מוכן לקבל את התכנית. א. לסיים את גדר ההפרדה שתכלול את אריאל ומעלה אדומים. ב. לקבל הבטחה כי לעולם לא תהיה זכות השיבה לערבים. ג. שליטה מוחלטת של ישראל בכל מעברי הגבול וכמובן הפסקת הטרור. בפועל תמך נתניהו בתכנית גם כשתנאיו לא התמלאו. גם השר סילבן שלום מודיע, בסופו של דבר, שיתמוך בתכנית.
בשלב בו שרי הליכוד עדיין התלבטו, לא נמצא רוב בקרב שרי הליכוד, וניסיונות לשכת רה"מ לשכנע את רוב השרים ואת רוב חברי הסיעה נתקלו בקשיים. לכן כאשר הציע יו"ר מזכירות הליכוד, השר ישראל כץ, לערוך משאל בקרב המתפקדים, הסכים שרון לקייום משאל, מתוך הנחה שהוא יזכה ברוב בקרב הבוחרים, וזה יאלץ את השרים וחברי הכנסת להתכופף למרותו ולקבל את תכניתו. לאחר שיצא המשאל לדרך, הגיע שלב שכבר רוב שרי הליכוד התייצבו מאחוריו של רה"מ, והיו מקרב מקורביו של רה"מ שהצטערו על כך שהמשאל יצא לדרך.
שרון תיכנן נסיעה לוושינגטון כדי להשיג אישור מהנשיא בוש לתכנית, כדי שזה יפעל על דעת הקהל בישראל ועל מתנגדי התכנית להשלים עם קיומה. הנסיעה התקיימה במהלך משאל מתפקדי הליכוד.
גם התקשורת עשתה רעש תקשורתי גדול מסביב לביקור, ניפחה את הבטחות בוש לתמורה עבור הנסיגה, ופרסמה את דברי בוש על התחשבות בנתונים החדשים בשטח (פסגת זאב, אריאל ועוד). בפועל נמשכה ההקפאה בבניה בכל האיזורים ביש"ע, גם באזורים אותם הגדיר שרון כראויים להישאר בעתיד כחלק ממדינת ישראל.
משאל מתפקדי הליכוד
השר ישראל כץ הציע לרה"מ שרון לערוך משאל פנימי בקרב מתפקדי הליכוד, משום שנושא עקירת ישובים הוא כל כך מהותי וחוצה ומפלג את התנועה. שרון הסכים והתחייב פומבית במרכז הליכוד שהתכנס ביום שלישי ח' ניסן (30.3.04), כי הוא מתחייב לקבל את התוצאות. כלשונו: "כולנו נהיה מחויבים לקבל את הכרעת החברים".
שרון ערך את כל התנאים במשאל שיהיו לטובתו. עצם הסכמתו ללכת למשאל הייתה על בסיס הנחה שהוא יזכה ברוב (כך הראו הסקרים). שרון החליט לערוך את המשאל במהירות, תוך 3 שבועות, כדי שלא לתת זמן למתנגדיו להסביר את התנגדותם לתכנית, בעוד שלרשותו פעלו ועמדו יומם ולילה כל אמצעי התקשורת. הוא קבע את מועד המשאל סמוך לסיום ביקורו בוושינגטון. ההנחה הייתה כי הצלחת הביקור בוושינגטון תביא לתמיכה של הציבור בארץ בתכניתו, וכך הוא יסחוף גם את מצביעי הליכוד לתמוך בו.
במקביל בדיוק בתקופה זו מתבצעים התנקשויות בראשי החמאס בעזה, ביאסין מנהיג החמאס, ובמחליפו רנטיסי. יש הסבורים כי העיתוי קשור למשאל מתפקדי הליכוד, להראות לכולם את נחישותו של שרון במלחמה בטרור, למרות התכנית לעקור ולהחריב עשרות יישובים יהודים בארץ ישראל ובגוש קטיף ולסגת חד צדדית מחבל עזה.
ביקורי הבית - במקביל מתארגן מטה מתנגדי הנסיגה בראשותו של השר עוזי לנדאו, והשר נתן שרנסקי. הם יוצאים בקמפיין תחילה בסיסמא "הצבעת בעד, קיבלת את פרס" כדי להסביר כי לתמוך במשאל זה בעצם לקבל את מדיניות השמאל ולהזמין את העבודה לממשלה. לאחר מכן הם שינו את הסיסמא ל"ההתנתקות מתפוצצת לנו בפנים". אך הגב החזק ביותר למטה מתנגדי הנסיגה בא מקרב פעילי השטח, מאותם אלפי מתנדבים בציבור המתיישבים ותומכיהם, שעברו מבית לבית אצל מתפקדי הליכוד מתוך מטרה לשכנעם להתנגד לתכנית. במשך כעשרה ימים פושטים אלפי מתנדבים מהציבור הדתי לאומי, מתושבי גוש קטיף ומיישובי ישע, ועורכים ביקורי 'פנים אל פנים' אצל מתפקדי הליכוד. אלפי מתנדבים פשטו על כל הערים מדרום עד צפון על פי רשימות מסודרות ומעודכנות. אנשי ליכוד רבים משתכנעים בצדקת הדברים, חלקם מחליטים להתנגד וחלקם מחליטים שלא להצביע כלל. היה זה אחד ממבצעי ההסברה הגדולים שנעשו אי פעם.
ימים אחדים לפני יום המשאל, החלו הסקרים להראות על סדקים ברוב הבטוח של שרון, והיו שכבר רמזו על אפשרות למהפך לטובת מתנגדי ההתנתקות.
יום המשאל – ביום ראשון י"א אייר תשס"ד, התבקשו מתפקדי הליכוד להשיב בקלפיות לשאלה "האם אתה בעד או נגד תכנית ההתנתקות של רה"מ שרון". רוב גדול הצביע נגד התכנית. תוצאות המשאל: 59% נגד, 41% בעד. ברוב גדול הכריעו מתפקדי הליכוד נגד תכנית הנסיגה החד צדדית של רה"מ ויו"ר הליכוד, אריאל שרון, ונגד התכנית להחרבת יישובים יהודיים בגוש קטיף.
באותו יום גם אירע הפיגוע הנורא בטלי חטואל ושלושת בנותיה, שנרצחו על אם הדרך בציר כיסופים, בדרכם לשכנע את מתפקדי הליכוד באשקלון להתנגד לבריחה מהטרור העזתי. דומה כי בעלייתם השמימה בסערה, הם הזכירו לכולם את המציאות המרה של האויב בפניו אנו עומדים.
שרון בתחילה הודיע כי יקבל את התוצאות, לאחר מכן הסתגר עם יועציו. כעבור כמה ימים של התייעצויות עם מקורביו, החליט שרון להתעלם ממשאל מתפקדי הליכוד. הוא המשיך לדהור ליישום תכניתו לנסיגה חד צדדית מחבל עזה, וזאת למרות שלא הצהיר על העקירה ערב הבחירות, ולמרות שבמשאל של בוחרי מפלגתו אמרו הבוחרים 'לא' חד משמעי לתכניתו, ולמרות שהבטיח קובל עם ועדה לקבל את תוצאות המשאל.
שינוי קוסמטי
כדי להראות חזות של שינוי וכביכול התחשבות בהכרעת המתפקדים, שרון מחליט לשנות את התכנית המקורית, במקום עקירת כל היישובים בבת אחת עקירה בכמה שלבים. על פי התכנית, יוגדרו ארבעה גושי התיישבות, וכל גוש יישובים יקבל אישור נפרד בממשלה לעקירה. בסופו של דבר לא היה זכר לתכנית זו, והעקירה אושרה תוך מספר ימים בממשלה.
החזית בממשלה
שרון רוצה להביא את תכניתו לממשלה, אך המצב הוא שאין לו רוב מקרב שרי הממשלה. כדי להשיג רוב, שרון מפטר את שרי האיחוד הלאומי, את השר אביגדור ליברמן שמשמש כשר התחבורה, ואת הרב בני אלון שהיה שר התיירות. גם צעד זה נחשב כצעד חסר תקדים, שכן מעולם לא קרה שראש ממשלה יפטר שרים כדי לגייס רוב.
פיטוריהם של השרים מהאיחוד הלאומי עדיין לא הביאו את השקט לליכוד, שכן השרים נתניהו, שלום ולבנת, השמיעו קולות של התנגדות. הצבעתם נגד התכנית, הייתה משמעותית מאד, שכן היה מתברר שיש מחנה גדול מאד בליכוד שמתנגד לתכנית ובעצם עלול שלא לאפשר לשרון להתקדם בתכניתו.
חל נתק בין השרים נתניהו שלום ולבנת לבין שרון ומקורביו, אם שרים אלו יצביעו נגד אין למעשה רוב לתכנית. אלא שבמהלך השבת מגבשת השרה ציפי לבני ממקורביו של שרון, הסכם פשרה, לפיו, תתנהל הצבעה על כל אחד מארבעת הגושים בנפרד, וכן ייבחן כל שלב בעקירה מחדש, (בפועל כאמור לא היה להסכם זה זכר ביישום התכנית). כן נקבע שהממשלה תחליט הצהרתית לקבל את תכנית ההתנתקות, והחלטה על העקירה בפועל תתקבל מאוחר יותר בחודש מרץ של שנה הבאה.
אישור תכנית הגירוש והעקירה – י"ז סיוון, 6.6.04
ביום ראשון מתכנסת ממשלת ישראל לישיבה דרמטית. בסופו של דבר רוב השרים (ללא ליברמן ואלון המפוטרים) מצביעים בעד התכנית לעקירת יישובים יהודים בגוש קטיף וצפון השומרון. ברוב של 14 תומכים לעומת 7 מתנגדים מאשרת הממשלה את תכנית ההתנתקות והגירוש. השרים התומכים מקרב שרי הליכוד הם: שרון, נתניהו, שלום, מופז, אולמרט, לבני, שטרית, עזרא, לבנת, ו-5 שרי שינוי, השרים המתנגדים חמישה מקרב שרי הליכוד: לנדאו, נוה, הנגבי, ישראל כץ, ושרנסקי. ו-2 שרי המפדל – איתם ואורלב. השר אפי איתם יו"ר המפדל, אומר כי זהו יום שחור בתולדות עם ישראל.
הפילוג במפדל, מחלוקת בציבור הדתי לאומי
לאחר ישיבת הממשלה, מכנסים איתם והרב יצחק לוי מסיבת עיתונאים, בה הם מודיעים כי יפרשו מהקואליציה ומהממשלה לאחר ההחלטה האומללה הזו. פרישה זו נתקלת בהתנגדות חריפה בסיעת המפד"ל מצד השר השני זבולון אורלב. אורלב טוען כי יש צורך באישור מרכז המפד"ל והסכמת הסיעה ליציאה מהממשלה. המחלוקת הזו מביאה למעשה לפילוג בשורות המפלגה הדתית הלאומית. איתם ולוי פורשים ומקימים את סיעת 'הציונות הדתית'. לעומתם נשארים בסיעת המפדל, אורלב, שהופך להיות יו"ר המפלגה, שאול יהלום, ניסן סלומיאנסקי, וגילה פינקלשטיין.
המחלוקת בין איתם לאורלב שיקפה גם הבדלי גישה בציבור הדתי לאומי. אורלב טען עוד קודם ההצבעה, כי גם אם הממשלה מקבלת החלטה כזו או אחרת, אל לה למפדל לפרוש. לדעת אורלב ההשפעה יכולה להיות רק מבפנים. עם זאת הבהיר אורלב כי בשום פנים המפדל לא תשב בממשלה שעוקרת יישובים בפועל. לעומתו סבר יו"ר המפדל, אפי איתם, כי ממשלה שהחליטה על עקירת יישובים זהו קו אדום, והמפדל אינה יכולה להיות שותפה בממשלה כזו.
גם אנשי מועצת יש"ע, אשר היו בקשרים צמודים עם אנשי המערכת הפוליטית, ניסו להיאבק בהחלטת המפדל, ודרשו את פרישת המפדל מהממשלה. אנשי יש"ע תמכו בצעדם של איתם ולוי, לדעתם, פרישת המפדל יכלה להביא להפסקת כהונת ממשלת שרון, ובכך להוביל לבחירות חדשות שיביאו את הנושא להכרעת העם.
הפגנות גדולות נערכות נגד אורלב וחבריו מהמפדל בקריאה שיפרשו מהממשלה. האיחוד הלאומי יוצא בקמפיין, 'אורלב תצא בחוץ'.
ביום רביעי כ"ב אלול (8.9.04) התכנס מרכז המפד"ל לדון בעתיד הסיעה בקואליצית שרון לאור החלטת הממשלה לאשר את תכנית ההתנתקות. גם לשם נשלחים נציגי גוש קטיף כדי לשכנע ולהסביר כי צריך לפרוש מהממשלה על מנת לעצור את התכנית. אך שלא כמו במשאל של מתפקדי הליכוד, שם נחלו המתיישבים הצלחה, דווקא אצל הקרובים מבית, לא הצליחו אנשי גוש קטיף. מרכז המפדל קיבל את הצעת השר אורלב להישאר בממשלה, ואולם המפדל הציבה מספר תנאים, בהם קריאה למשאל עם.
המאבק בסיעת הליכוד
לאחר החלטת הממשלה על העקירה, הצטמצמה הקואליציה ל-61 ח"כים. מתוך 69 חכים פרשו 6 חברי האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו, ושני חברי המפדל, אפי איתם והרב יצחק לוי. מצב זה גרם לכך ששרון החל במשא ומתן קואליציוני עם מפלגות אחרות כדי לגבש רוב גדול לביצוע תכניתו. מקורבי שרון רצו ליישם עכשיו את הרעיון הישן של הקמת ממשלה עם העבודה, כדי שזו תתן את התמיכה הנחוצה לתכנית ההתנתקות.
שרון ניסה לערוך מגעים עם מפלגת העבודה שהייתה למעשה השותפה הטבעית לתכניתו, אך נתקל בהתנגדות במפלגתו.
בועידת הליכוד שהתכנסה בא' באלול תשס"ד (18/8/04) ודנה בהצעת שרון לצרף את העבודה לממשלה, חבר המחנה האידיאולוגי של עוזי לנדאו ואנשי ארץ ישראל, עם מחנהו של סילבן שלום, שחשש כי מעמדו כשר חוץ ייפגע אם תצורף העבודה לממשלה, ויחד הם זכו בניצחון מרשים על תומכי שרון. הצעת לנדאו ששלל את צירוף העבודה לקואליציה זכתה ל 843 קולות חברי הועידה מול 612 מתנגדים. רה"מ נחל תבוסה כאשר 753 קולות הצביעו בעד הצעתו ו 765 קולות דחו אותה. מרכז הליכוד דחה את הצעת רה"מ שרון לצירוף העבודה לממשלה, ואולם זה בשלו החליט להמשיך בדהירה לקראת תכנית הגירוש.
בהצבעה מאוחרת יותר שהתקיימה לאחר פרישת שינוי מהממשלה על אותו נושא של צירוף העבודה לקואליציה, כשהובטח לשלום שיישאר בתפקידו כשר חוץ, תמך שלום בצירוף העבודה לממשלה.
מגעים להרחבת הקואליציה התנהלו גם עם הסיעות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, אלא שהן כל אחת מהסיבות שלה, לא רצו להיכנס לקואליציה. ש"ס על פי הוראת הרב עובדיה יוסף, הודיעה כי תתנגד להתנתקות, ויהדות התורה לא הסכימה להיכנס לממשלה שמפלגת 'שינוי' האנטי דתית יושבת בה.
החזית בכנסת
לאחר שעבר שרון את המשוכה של הממשלה, לאחר התקפלות שרי הליכוד והשגת הסכם הפשרה עם לבני, עבר שרון לשלב הבא, להשיג אישור בכנסת. שם היה לשרון רוב שנסמך על גוש השמאל והערבים, ויחד עם חברי ליכוד שיהיו נאמנים לו בכל מחיר, היה ברור שישיג את הרוב המבוקש.
בי"א חשוון, (26.10.04) הובאה תכנית ההתנתקות והגירוש להצבעה במליאת הכנסת, הכנסת התבקשה לאשר את מה שהממשלה החליטה לקבל עקרונית, אישור לתכנית ההתנתקות, שכולם יודעים מה משמעותה, החרבת היישובים היהודים בגוש קטיף וצפון השומרון במהלך חד צדדי. למרות שהובטח רוב של חברי כנסת עדיין היה משמעותי איזה רוב יקבל שרון בתוך הליכוד.
בהצבעה גורלית זו קדמו לחצים פוליטיים כבדים על אנשי הליכוד, בדרישה שיהיו נאמנים להכרעת בוחריהם ולמצע תנועתם, וזאת מצד חברי מרכז מפלגתם הנאמנים לאידיאולוגית הליכוד, מנגד אנשי ראש הממשלה איימו על אותם חברים בהרחקה ממשרות ומוקדי כוח. גם על השרים הופעל לחץ הדדי עצום. הן מצד תומכי ארץ ישראל ואנשי יש"ע והן מצד מקורבי ראש הממשלה. הופעל לחץ גדול על השרים שלפחות יתנו את תמיכתם בהחלטה, שהתכנית תצא לדרך רק אם תאושר במשאל עם. השרים נתניהו, לבנת, כץ ונוה נטו להסכים לתנאי זה. הם נשארו בחדר הישיבות למטה ולא עלו לאולם המליאה. הם שלחו דרישה לשרון כי יצרף הסכמה להצבעה, שיתקיים משאל עם. שרון כמובן סירב. לא היה ברור באותו שלב אם השרים מתכוונים לעלות ולהשתתף בהצבעה, לעומתם שרון כבר ישב בכסאו במליאה, והיה ניכר עליו שהוא אינו מוכן לשום פשרה ולא ייכנע לדרישה למשאל עם. העיתונאים והכתבים שאלו מי ימצמץ ראשון? והתשובה לא איחרה לבוא. אחרי דקות ספורות בעת ההקראה השמית השנייה, עלו שרי הליכוד בזה אחר זה, והודיעו שהם בעד תכניתו של שרון לנסיגה חד צדדית מחבל עזה.
לאחר דיון ארוך בו נאמו כמעט כל חברי הכנסת. הצביעו 67 בעד התכנית, 45 התנגדו ו7 נמנעו. תמכו: סיעות השמאל, הערבים, העבודה, שינוי, ומרבית חברי הליכוד. התנגדו: סיעות האיחוד לאומי ישראל ביתנו, מפד"ל, ש"ס, יהדות התורה, ו-17 חברי כנסת מהליכוד.
בכך עבר שרון את אחת המשוכות הקשות שהיו לו בדרך למימוש תכניתו. אישור התכנית בכנסת עבר כמעט ללא התנגדות בקרב שרי מפלגתו.
השר היחידי מהליכוד שהצביע נגד התכנית, היה השר עוזי לנדאו, מראשי המחנה האידיאולוגי בליכוד, גם סגן השר מיכאל רצון הצביע נגד. אחרי ההצבעה זימן אותם שרון למשרדו והגיש להם מכתבי פיטורים, כפי שאיים, כי מי שיצביע נגד התכנית יפוטר מהממשלה. סגן השר רצון התבטא אז, כי הוא גאה במכתב הפיטורין שמראה את נאמנותו לערכי הליכוד ולאידיאולוגיה.
אחרי ההצבעה
נתניהו הודיע מיד לאחר ההצבעה (כנראה על פי תיאום עם אורלב), כי בתוך שבועיים אם לא יוחלט להציג את התכנית למשאל עם, יפרשו הוא וחבריו מהממשלה. נתניהו מתכוון ללבנת, נוה וכץ. בפועל כעבור מספר שעות מודיעה השרה לימור לבנת שהיא לא חלק מהאולטימטום, וכך מודיעים גם השרים נוה וכץ. נתניהו נשאר לבד.
בתום השבועיים, ממתינה המערכת הפוליטית בדריכות לצעדו של נתניהו שר האוצר, האם יישאר בתפקיד כדי להמשיך בתכניתו הכלכלית, או שיחליט לפרוש ובעצם להתחיל בהקמת המחנה המתנגד לשרון בתוך הליכוד, אך נתניהו מחליט להישאר. (מה שהשאיר אותו בזיכרון הפוליטי כמי שהיה שותף שקט בתכנית הגירוש).
הרכב הממשלה
בעקבות הצבעה שהתקיימה לאחר מכן על התקציב, והתנגדות שינוי לתקציב בשל הסכמת שרון להעביר 290 מיליון ₪ למוסדות אגודת ישראל, פיטר שרון את שרי שינוי, ושוב נפתח מחדש המשא ומתן הקואליציוני עם מפלגת העבודה. למעשה שרון חתר כל הזמן להקמת ממשלה משותפת עם שמעון פרס ומפלגת העבודה.
ביום חמישי כ"ו כסלו (9.12.04) מתכנס מרכז הליכוד לדון בהצעת שרון לצירוף מפלגת העבודה לקואליציה, הכל יודעים כי צירוף העבודה לממשלה נובע רק מתמיכתה המובהקת בתכנית הגירוש של ראש הממשלה. ובכך שוב הופכת ההצבעה להיות אידיאולוגית בין מתנגדי ההתנתקות לבין אלו שתומכים בה, או כאלו שמעדיפים את המשך שלטון הליכוד בצורתו הנוכחית גם על חשבון האידיאולוגיה שלו. הפעם שר החוץ, סילבן שלום, שהובטח לו כי יישאר בתפקידו כשר חוץ, מביע תמיכה מלאה בכניסת העבודה לממשלה. גם יו"ר מרכז הליכוד, צחי הנגבי, שהודיע כי הוא נגד תכנית ההתנתקות, תמך בצירוף העבודה כדי להמשיך את שלטון הליכוד. לאחר התגייסות כל השרים מול המחנה האידיאולוגי של עוזי לנדאו מיכאל רצון וחבריהם ואנשי ארץ ישראל, זוכה שרון לרוב ומקבל את האישור הדרוש להקמת ממשלת ליכוד שמאל, שתוכל לדהור לביצוע התכנית של עקירתם של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
כניסת "יהדות התורה"
בשלב זה נפתח המשא ומתן הקואליציוני עם העבודה, ואולם שרון לא רצה להסתמך על העבודה בלבד, והוא רצה שתיכנס מפלגה דתית לקואליציה, שלא יהיה מצב שכל המחנה הדתי באופוזיציה והממשלה מצטיירת כשמאלנית וחילונית מדי. לשם כך החל שרון במגעים עם יהדות התורה שלאחר פרישת שינוי הייתה מוכנה להיכנס לקואליציה. כניסתה של יהדות התורה הייתה כל כך נחוצה לשרון, עד שכאשר היה שלב שהם הודיעו שלא יצטרפו, איים שרון כי הוא מיד ייגש לבחירות חדשות.
מאחר והכול היה תלוי ביהדות התורה, התקיימו שיחות ופגישות רבות בין נציגי המתיישבים לרבני הסיעה. משלחות הגיעו לרב אלישיב כדי לנסות לשכנעו להורות ליהדות התורה שלא להיכנס לקואליציה. ליהדות התורה היו שיקולים משלה, כדי להיכנס לקואליציה. א. לדחוק את שינוי לאופוזיציה ולא לאפשר לה לחזור לממשלה. ב. להציל את עולם הישיבות. לגבי ההתנתקות. יהדות התורה מחד הודיעה רשמית כי היא נגד ההתנתקות, ומאידך לא רצתה כל כך להכריע בנושא. לא עזרו תחנוני המתיישבים, כי שרון בסך הכל מחפש עלה תאנה דתי כדי לבצע את תכניתו, ו'הכשר' לביצוע הגירוש. גם במועצת גדולי התורה התגלו חילוקי דעות. לצד העמדה הרשמית של תמיכה בכניסה לממשלה כדי להציל את עולם הישיבות, היו אדמו"רים שהסתייגו מכך בשל הגירוש הצפוי של יהודים מביתם בארץ ישראל. בין המתנגדים היו האדמו"ר מסדיגורא, האדמו"ר מבוסטון, האדמו"ר מערלוי ועוד. בסופו של דבר החליטה ההנהגה הרשמית של יהדות התורה להצטרף לממשלה, בהכרעתה כי חשוב להציל את עולם הישיבות יותר מאשר את ארץ ישראל.
כך הוקמה למעשה הממשלה שבפועל העבירה ויישמה את תכנית הגירוש והחורבן. ממשלה שהתבססה על מפלגות הליכוד, העבודה, ויהדות התורה.
אישור ממשלת העקירה
בכ"ט טבת מורכבת ממשלת העקירה, בהצבעה שמתקיימת בכנסת ביום שני כ"ט טבת (10.1.05) מאושרת הממשלה על חודם של קולות, 58 בעד ו56 נגד,ובזכות תמיכתם של חברי כנסת ערבים. מתנגדי הגירוש בליכוד הצביעו נגד הממשלה. תמכו בה, חברי העבודה, השמאל, מפלגות הערבים, יהדות התורה, ומרבית חברי הליכוד אשר תמכו בתכניתו של שרון. ממשלתו החדשה של שרון שאמורה להוביל רשמית את מדינת ישראל אל תכנית הגירוש, לא עלתה לכהונתה ברוב יהודי.
חברי הכנסת מהליכוד שיזכרו לטובה בהיסטוריה כמי שהצביעו נגד אישור ממשלת הגירוש והחורבן ביום כ"ט טבת תשס"ה (10.1.05) 1. יולי אדלשטיין. 2. גלעד ארדן. 3. נעמי בלומנטל. 4. מיכאל גרלובסקי. 5. אהוד יתום. 6. משה כחלון. 7. חיים כץ. 8. דוד לוי. 9. לאה נס. 10. איוב קרא. 11. מיכאל רצון.
המאבק על משאל העם
למעשה עם אישור התכנית בכנסת והקמת ממשלת הגירוש, ולאחר שברור שיש רוב אוטומטי בממשלה לכל צעד בתכנית הגירוש, ממקדת מועצת יש"ע את מאבקה למען משאל עם. ההנחה הייתה שיש חברי כנסת בליכוד אשר תומכים בתכנית, אך מנגד תומכים גם בהבאתה למשאל עם. במועצת יש"ע מאמינים כי במסגרת משאל עם ישנו עדיין סיכוי לעצור את התכנית, כפי שהיה במשאל מתפקדי הליכוד.
מועצת יש"ע מנסה את כוחה בהפגנת ענק למען משאל עם על מנת להמשיך להפעיל לחץ ציבורי.
ביום ראשון כ' שבט (30.1), מתקיימת הפגנת ענק של מועצת יש"ע מול הכנסת תחת הכותרת: 'תנו לעם להחליט'. במסגרת הפגנה זו משתתפים כמאה וחמישים אלף איש שעולים לירושלים מול הכנסת. בהפגנה משתתפים ונואמים נציגים מכל מחנה הימין, מניצי הליכוד, ועד נציגים מש"ס, מפדל, איחוד לאומי, וישראל ביתנו וכן, נציגי המתיישבים בגוש קטיף.
השר המפוטר עוזי לנדאו, אמר מעל הבמה, כי "זו ממשלה שמקדמת את ההתנתקות תוך הונאה וגניבת קולות, זהו שוד לאור היום". ח"כ דוד לוי פנה לשרי הליכוד ואמר "אתם תשפטו על עמדתכם היום, העם יעשה אתכם חשבון, שום קרירה לא תעמוד, ותיזכרו כמי שעמדו בצד נוכח תכנית שמבקשת לעקור יהודים מבתיהם". לוי הוסיף: "עוד לא הייתה ממשלה בישראל שהסיתה נגד הימין והמתיישבים כממשלה הזו".
ח"כ ניסים זאב מש"ס, הבהיר כי ש"ס על פי פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף מתנגדת להתנתקות לאורך כל הדרך. זאב הוסיף מילים שכיום מקבלים משמעות מצמררת: "שלא נשלה את עצמנו, מי ששולט היום בעזה, זה לא הרשות הפלשתינית, זה החמאס, הג'יאהד והחיזבאללה".
גם לאחר הפגנה גדולה זו, נמשכים המאמצים במישור הפוליטי. שרון ממשיך להתנגד נחרצות לכל משאל עם. גם יו"ר ועדת חוקה, ח"כ מיכאל איתן, שעמד בראש ועדה מטעם סיעת הליכוד לגיבוש הסכמה על משאל עם, מבין שבפועל אין לכך סיכוי בשל התנגדותו של שרון.
המאבק בשטח
הפעילות בשטח, הסברה לצד מאבק תקיף
פעילותו של מטה גוש קטיף
שלטים 'גם אני מתחבר'
במטה המאבק מתקיימת שבת לפעילים מכל הארץ ביישוב נוה דקלים. במוצאי שבת מתקבלת ההחלטה להתפצל לשתי זרועות (גם בהתאם לדעות השונות שרווחו בקרב הפעילים) אחת עוסקת בהסברה ו'פנים מול פנים', והשנייה מנסה לארגן הפגנות ופעילויות בשטח. ככל שהתקרב מועד העקירה, גברה הדילמה אצל מתנגדי הגירוש מה עדיף האם לנסות להמשיך בפעולות הסברה ותעמולה? או פעילויות יותר אקטיביות. כמובן שחילוקי הדעות נבעו גם באופן מהותי משאלת היחס לצבא ולמדינה בעת שהללו פועלים פעולות להרס ההתיישבות.
מטה גוש קטיף – ראה במשאל מתפקדי הליכוד את מודל הפעילות. העובדה שבהתמסרות גדולה של אלפי מתנדבים הצליחו לעורר את הלב אצל אלפי מתפקדי הליכוד, וממש להכריע את הכף לטובת ההתיישבות, עמדה לנגד עיניהם. במטה רצו להמשיך בפעולות כאלו, גם משום שהאמינו כי זו באמת הדרך הנכונה והאמיתית להשפיע על לבו של עם ישראל, ולהביא אותו להחליט שהוא מתנגד לתכנית, וגם משום שחששו שדרך שיש בה תקיפות וכוח, לא רק שלא תקרב את העם לעמדת ההתיישבות אלא אף תרחיק אותו.
אחרי קבלת אישור התכנית בממשלה, המטה אירגן את מבצע 'השרשרת הישראלית'. שרשרת האנושית מירושלים לגוש קטיף, כ-130 אלף איש עמדו בז' אב (25.7.04), והחזיקו ידיים אחד לשני, מצומת ארז שבדרום ועד לכותל המערבי שבירושלים.
פעולות נוספות שערך המטה: ביקורי הבית במסגרת מבצע 'פנים מול פנים' כדי לשכנע את הציבור בחסרונותיה של הנסיגה, משלוחי המנות לפורים, הגדות לפני הפסח, והכול ברוח חיובית והצגת היופי שבגוש קטיף. לקראת יום העצמאות הוחל בחלוקת דגלים עם סרט כתום, מה שהפך אחר כך לסמל ולצבע המאבק. הסרטים הכתומים התפשטו עד מהרה בכל רחבי הארץ, ועל מכוניות רבות גם בערים הגדולות ובגוש דן, נראה הסרט הכתום, דבר שהחל לאיים על התמיכה הציבורית בתכנית. תומכי הממשלה מיהרו להגיב בסרט כחול שהחל להיאבק בכבישי הארץ מול הסרט הכתום.
בסופו של דבר כל גלי האהדה האלו לא עמדו מול נחישות ראש הממשלה לבצע את הגירוש של יהודי גוש קטיף ועקירת הישובים, כמתוכנן וכמעט בכל מחיר.
הבית הלאומי
מול השיטה ההסברתית, עמדה גם השיטה המעשית של המאבק. גופים כמו 'מנהיגות יהודית', 'המטה להצלת העם והארץ', 'נשים בירוק', 'שנית גמלא לא תיפול' סברו שדרך המאבק צריכה להיות תקיפה ונחושה יותר, זהו מאבק שתוצאותיו ישפיעו על כל המשך עתיד ההתיישבות, עתיד הביטחון, עתיד העם והארץ, ואין להקל ראש במאבק, וכשאין ברירה צריך להיאבק בתקיפות גם מול אחים. מצד אחד לא לתקוף באלימות ובכוח פיזי אחים, ומצד שני כן לבצע לפחות אותן פעולות מחאה שהיו עושים פועלים כשרוצים לסגור את מפעלם.
בכנס שהתקיים בז' אדר תשס"ה של המטה להצלת העם והארץ תחת הכותרת 'מי לה' אלי', קרא עו"ד העצני לחסום את המדינה. בכנס העלו לבמה את החיילים הסרבנים לפקודת הגירוש, והעניקו להם תעודות הוקרה, וקראו לכל החיילים שיש להם מצפון יהודי לסרב לפקודת הגירוש והעקירה.
הכנס של תנועת 'הבית הלאומי' התווה תכנית לחסימת כבישים לקראת תכנית הגירוש.
חסימת הכבישים
ביום שני ז' אייר (16.5.05) התקיים מבצע 'ניסוי כלים' של תנועת הבית הלאומי. כ-3000 איש נטלו חלק במבצע חסימת צירים וצמתים בכל רחבי הארץ במחאה על תכנית הגירוש והחורבן של שרון. במבצע זה נחסמו 40 צירים וצמתים מרכזיים ברחבי המדינה. בין השאר נחסמו הצמתים בנתיבי איילון, גהה, הכניסה לירושלים, הכניסות לבאר שבע, ערד, צמתים בגליל, ובכביש 90 סמוך לבית שאן. היה זה מבצע מרשים בגודלו והיקפו. כ-400 איש נעצרו על ידי המשטרה בגל זה.
חסימת הכבישים עשתה רעש גדול, שופטים הוזעקו מחופשות לרגל מאות העצורים החדשים, בחדשות עסקו במשך ימים במאות הצעירים העצורים שאינם עבריינים ... אלה לא היו אסירים רגילים להם הורגלו הסוהרים. בשבת ראשונה בכלא מעשיהו מאות נערים שרו 'לכה דודי' בתפילת השבת, וחלק מהסוהרים הצטרפו לשירה.
אחרי ימים התבטא היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ואמר כי פעולה זו הייתה הסיכון הגדול ביותר לתכנית ההתנתקות, ולכן מערכת המשפט התגייסה כולה כדי לעצור את הגל הזה.
פעולה זו שהייתה אמורה להיות ציון דרך לבאות, בסופו של דבר התגלתה כפעולה חד פעמית.
וזאת בגלל ההתנגדות הגדולה שגילו חלקים מהציבור, גם מהציבור הימני, לפעולה זו. רבנים ידועים כראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, ועוד יצאו נגד חסימת הכבישים, ולמעשה לא היה 'גב' לפעולה.
אחרי חודש נעשה ניסוי כלים 2, גם בפעולה זו שהוכרזה מראש נחסמו כבישים בתל אביב, בגהה ובכניסה לירושלים. פעולה זו הייתה יותר מצומצמת בהיקפה. גם מספר העצורים היה קטן יותר כ100 איש. בפעולה הזו נצפו יותר מקרים של אלימות שוטרים. בנוסף התקשורת קשרה עלילה על חוסמי הכבישים כאילו פזרו שמן ומסמרים בכביש מספר 1. במקביל לאחר ימים ספורים נעצרו חלק ממארגני החסימות. בהעדר גיבוי ציבורי, וכן ארגוני, נפסקה פעולה זו, שיש הטוענים כי היא הייתה הסיכוי היחידי למנוע את העקירה או לפחות לדחות אותה.
סירוב פקודה
לראשונה בתולדות המדינה, עמדה על הפרק משימה פוליטית של גירוש אלפי אזרחים מבתיהם (אמנם גם בימית לפני 24 שנה היה תקדים של עקירת יישובים וגירוש מאות תושבים, אך לא היה זה דומה כלל בהיקף ובכמות. בגוש קטיף לראשונה היה מדובר על גירוש אלפי תושבים שחלקם חיו באזור יותר מ-25 שנה). כיוון שלא היו מספיק כוחות משטרה לבצע משימה אזרחית זו, הממשלה רצתה להטיל את המשימה גם על הצבא. כתוצאה מכך התעוררה שאלה גדולה בקרב החיילים שומרי המצוות מה לעשות? הרי לפחות על פי חלק גדול מרבני הציונות הדתית אסור לסגת משטחי ארץ ישראל שבידינו, שנתנו לנו מאת בורא עולם לנחלת עולם, משימה זו מנוגדת לתורה ולהלכה. מה יעשו אם כן החיילים והשוטרים שומרי המצוות אשר מקבלים פקודה המנוגדת לאמונתם ומצפונם. האם יצייתו כדי לשמור על לכידות הצבא, למרות שזה לשיטתם נוגד את ההלכה, או שיסרבו פקודה, שכן לא התגייסו לצבא כדי לגרש יהודים מארץ ישראל, אלא לשמור ולהגן על העם והארץ.
פסק ההלכה של הרב שפירא
הרב הראשי לישראל לשעבר, וראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב אברהם שפירא, יצא בפסק הלכה חד משמעי כי אסור בשום אופן להשתתף במלאכת העקירה והגירוש. אליו הצטרפו עוד 60 רבנים בכירים בציונות הדתית, שפסקו גם כן כי יש לסרב פקודה. ואכן חיילים רבים שהשתייכו לישיבות הגבוהות, הודיעו מראש כי לא ייטלו חלק במשימה זו, ואף תשעה חיילים מגדוד לביא סרבו להשתתף במעגל של סיוע לגירוש. כמו כן מספר חיילים בני ישיבות סרבו להשתתף במצור על כפר מימון. רב צבאי שהטיף לחיילים בכיסופים להימנע מקיום פקודה זו, הושלך לכלא, ודרגותיו הצבאיות נטלו.
מולם פסקו מספר רבנים, ראשי ישיבות הסדר, רבני מכינות ועוד, כי כדי לשמור על לכידות הצבא, שראו בה פיקוח נפש, אין ברירה אלא לקיים את הפקודה. חלק מרבנים אלו שנתנו הסכמה של בדיעבד לפקודה, אמרו כי יש לנסות ולהתחמק, אך היה ניתן להבין מדבריהם, כי כשאין ברירה אפשר למלא את הפקודה. בסופו של דבר מאחר ולא היה מסר אחיד מכל הרבנים, הסתמכו חיילים דתיים רבים על הרבנים אשר התירו להשתתף בגירוש.
מטה 'לב יהודי'
מטה 'לב יהודי' לקח על עצמו את המשימה לשכנע את חיילי צה"ל להבדיל בין משימה צבאית טהורה לבין משימה פוליטית כגירוש אחים. הוא יצא עם הסיסמא המפורסמת 'יהודי לא מגרש יהודי'. לעומתו צה"ל השקיע שעות רבות בהכנת החיילים למשימת הגירוש, בהרצאות ובפעילויות סביב החשיבות לציית לכל פקודה ועליונות שלטון החוק. בסיכום המאבק אמר יו"ר המטה, הרב גדי בן זמרה, כי גם אם לא היו הצלחות רבות בשטח כפי שהם קיוו, עדיין ההישג המרכזי היה שחדרה לתודעת הציבור הדתי הלאומי ההכרה שההלכה והתורה קודמים למדינה. ניתן היה לראות זאת בשבילי גוש קטיף, עת אלפי אנשים ניסו לשכנע את החיילים לסרב לפקודה.
תופעה נוספת שרווחה הייתה 'הסרבנות האפורה'. אותם חיילים שעמדו במחסומים ואפשרו בקריצת עין לאחיהם המתיישבים להמשיך בדרך. וכן אותם חיילים שהוטלה עליהם מלאכת 'ההלשנה' על אזרחים שבאו לחזק את תושבי גוש קטיף בסמוך לכיסופים, ובפועל לא עשו מלאכתם ולא דיווחו, העלימו עיין, כיוון שלא הזדהו עם תכנית הגירוש.
גם כאן יש הסבורים, כי הגמגום של ראשי מטה המאבק בנושא כל כך עקרוני, היה לרועץ. עצם העובדה שחיילים מהמחנה 'הכתום' התלבטו אם להשתתף בגירוש, נתנה יתרון מוסרי לממשלה, כביכול גם הם מבינים את מורכבות המשימה ואינם יוצאים בחריפות נגדה.
גירוש תושבי המלון חוף דקלים - מעוז הים
ביום חמישי כ"ג סיוון תשס"ה (30.6.05), כחודש וחצי לפני הגירוש, היה אירוע שבישר סנונית ראשונה לקראת גירוש תושבי גוש קטיף. במלון חוף דקלים לשעבר, ששופץ ואוכלס מחדש והוסב לשם 'מעוז הים', באו משפחות שרצו לחזק את תושבי גוש קטיף במאבקם נגד הגירוש. אליהם הצטרפו מספר פעילי תנועת כך, ו'זו ארצנו'. המקום הופקד באחריות ברוך מרזל, נדיה מטר ופעילי ימין נוספים.
באחת השבתות הלכו האנשים מאזור המלון עד ליישוב שירת הים, בדרך ערבים זרקו עליהם אבנים, חלק מהצועדים הגיבו בירי באוויר, שממנו נפצעו קל מספר ערבים. התקשורת עשתה רעש גדול מאירוע זה. החלה הסתה גדולה נגד יושבי המלון כאילו הם 'קיצוניים' שבאו לחמם את האזור ולחרחר מלחמה. מעט אחרי אירוע זה, הרסו כוחות צה"ל מבנים ישנים של הצבא המצרי, סמוך ליישוב שירת הים, כדי שלא ישפצו אותם עבור משפחות חדשות שבאו לחזק את גוש קטיף. הזעם על הרס מבנים אלו היה גדול, ובני נוער מהגוש באו למחות, ונאחזו באחד הבתים הנטושים של המואסי. במקום התפתחה קטטה בין נוער ערבי לנוער היהודי. אחת ממצלמות התקשורת קלטה נער ערבי שנפצע מידוי אבנים של נער יהודי.
התקשורת עשתה רעש גדול אף מאירוע זה, וטענה שהערבי נפצע קשה. לאמיתו של דבר, התברר שהערבי נפצע באופן קל, וקודם לכן הוא ידה אבנים לעבר בני הנוער היהודי.
בעקבות האירועים והעליהום התקשורתי, החליטו בצה"ל ובמשטרה לגרש את השוהים במלון חוף הים. כוחות גדולים של צבא סגרו על האזור וכן הטילו עוצר ומצור על כל יישובי גוש קטיף. מאות שוטרי מג"ב ויס"מ התנפלו על כמאה גברים נשים וילדים ששהו במלון. כארבעה שוטרים פינו במהירות כל אזרח, ולאחר חצי שעה הושלמה המשימה. במשטרה ראו פינוי מהיר זה בהצלחה, שכן היה זה מבחינתם תרגול ראשון לקראת הפינוי הגדול המתוכנן חודש וחצי לאחר מכן. מעשה זה עבר בשקט יחסי, ולמעשה כבר העיד על מה שצפוי להיות בעת ביצוע הגירוש. גם שם במבצע מהיר יחסית בתוך יומיים נעקרו רוב תושבי גוש קטיף מבתיהם.
בראיון לערוץ 7, אמרה נדיה מטר, יו"ר ארגון 'נשים בירוק' שהייתה מראשי הקבוצה במלון, כי "בגלל עיסקה מבישה איבדנו נכס אסטרטגי. אנשים ממועצת יש"ע וחוף עזה הפקירו אותנו, הם לא מבינים שבדיוק בעוד חודש יעשו להם אותו מסע דה לגיטימציה שעשו לנו".
ו' תמוז - חסימת גוש קטיף
ביום רביעי ו' תמוז (13.7.05), נחסם גוש קטיף ונסגר לכניסת מבקרים. כל אזרח שבא למחסום התבקש להציג תעודת זהות כדי להוכיח שהוא תושב הגוש. היו אלו ימי השפלה וזעם עבור חלוצי ההתיישבות, אוהבי הארץ, אשר הרגישו כאילו הם 'פושעים' בביתם שצריכים להראות את תעודת הזהות.
מטה המאבק נקט מספר פעולות נגד צו הסגירה, ומכוניות רבות גרמו לפקקים מכוונים בשעות הערב. בפועל גם בימים אלו הצליחו רבים להסתנן לגוש קטיף, וכמה אלפים של אוהדים ותומכים הגיעו לגוש קטיף, והיו שם בימי העקירה על מנת לסייע לאחיהם לעבור את התקופה הקשה.
העצרת בנתיבות, כפר מימון - צעדת יש"ע 1 
עם סגירת גוש קטיף, החליטה מועצת יש"ע על הצעדה הגדולה לעבר גוש קטיף.
צעדה שתוכננה זמן רב קודם לכן, למקרה שבו ייחסם הגוש.
ראשי מועצת יש"ע היו בטוחים כי לא ניתן יהיה לעצור רבבות אנשים הצועדים
בנחישות לעבר גוש קטיף.
התכנון היה כי תתקיים עצרת בנתיבות, ולאחריה צעדה שתימשך מספר ימים עד
;למחסום כיסופים.
בפועל הצעדה הגיעה עד כפר מימון. בצעד חסר תקדים המשטרה אסרה על נהגי
אוטובוסים להסיע אנשים להפגנה בטענה כי זהו כינוס בלתי חוקי ואף החרימה להם רישיונות.
אף על פי כן, אלפים רבים מכל רחבי הארץ הצליחו להגיע לרחבה שליד קבר הבאבא סאלי בנתיבות. בסופו של יום כארבעים אלף איש משתתפים בעצרת המונית בנתיבות, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור, חברי כנסת ממפלגות הימין ומהליכוד, כעוזי לנדאו, איוב קרא, ועוד.
לאחר העצרת, מתחילים רבבות אנשים לנוע בשעת לילה לכיוון כפר מימון ללינת לילה. מול הצועדים עומדים אלפי שוטרים כחומה על מנת למנוע מהם את המשך הצעדה. מאות צעירים פורצים את המחסום, עוקפים מסביב דרך שדות. במקביל מתנהלים מגעים מול לשכת שרון, ובסופו של דבר המשטרה שמבינה כי אי אפשר להחזיק ציבור גדול במצב זה, מאפשרת לצועדים להגיע לחניון בכפר מימון, מתוך הצהרה, כי שם תהיה התחנה האחרונה.
הרבבות עושים את לינת הלילה בחורשה שליד כפר מימון, כשבשעה מוקדמת של בוקר הם מוצאים את עצמם במצור מוקפים בחיילים. קמב"ץ מועצת יש"ע, צביקי בר חי, נותן הוראה מיידית לקום ולצעוד לכיוון כפר מימון, האלפים פורצים מיד את החומה האנושית ועוברים במהירות לכפר מימון. הצבא והמשטרה נערכים מסביב לכפר מימון ולמעשה מטילים מצור על הכפר.
זוהי הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, שממשלת ישראל עושה מצור על יישוב יהודי. אנשים שזורמים לכפר מימון מורשים להיכנס אליו, ואולם אין יציאה מהכפר אלא לכיוון צפון. בתוך הכפר האווירה מיוחדת מאד. אנשי הכפר פותחים את בתיהם ברוחב לב וממש מעמידים אותם לרשות האלפים שלנים במדשאות הכפר. הציונות הדתית כולה, על ראשיה, רבניה, מוריה ומחנכיה, נמצאת בכפר ואווירה עילאית מיוחדת אופפת את באי הכפר.
ביום השלישי לצעדת כפר מימון, שהוא יום רביעי בשבוע, מבטיחים במועצת יש"ע כי הצעדה תימשך, מנגד כוחות המשטרה והצבא מגבירים את הכוננות שלהם, ומקיפים את הכפר. כוחות הצבא והמשטרה שמקיפים את הכפר עוברים את העשרת אלפים, החום המעיק בצהרי היום מכביד על שני הצדדים, ושני הצדדים כמעט על סף שבירה.
ביום רביעי בערב מתקיימת עצרת עם רבנים ונציגי גוש קטיף, כששוב מבטיחים במועצת יש"ע כי הערב תמשיך הצעדה. לאחר העצרת, מתחיל הקהל לצעוד לעבר השער המערבי, והוא נתקל בחומה של מאות שוטרי יס"מ ומג"ב שחוסמים את הכניסה, בראשות הקהל הולכים רבנים שמנסים לשוחח עם מפקד המחוז הדרומי במשטרה, שטוען כי על פי הוראה מלמעלה הוא חייב לעצור אותם. ראשי המשטרה גם מזהירים את ראשי מועצת יש"ע ממה שצפוי לקרות אם ינסו לפרוץ את החומה - מאבק אלים שאין לשער את תוצאותיו. הקהל נע לעבר שערים אחרים בכפר,אך בכל מקום הוא מוצא את עצמו מול מאות חיילים ושוטרים. בשלב זה מבינים המפגינים כי אין עוד תכנית לפרוץ את הגדרות, ולמרות קריאת מארגני הצעדה להמשיך ולהישאר בכפר מימון, מצביע הציבור ברגליים, ומתחיל לחזור בהמוניו הביתה.
גם מספר רשתות זרות עוזבות את הארץ, לאחר שהבינו כי המאבק הסתיים.
בכך נחתם פרק כפר מימון.
פולמוס גדול התעורר אחרי כפר מימון בקרב ציבור מתנגדי הנסיגה
היו שראו בהחלטת מועצת יש"ע והנהגת הצעדה, החלטה נכונה, שהראתה את אצילותו של הציבור הכתום שאיננו מחפש מאבק אלים, אלא מאבק אידיאולוגי טהור בלי מלחמת אחים. ראשי המדינה שיבחו את מועצת יש"ע והנהגת הצועדים על האיפוק והאחריות שגילו, שהעדיפו את האחדות וקבלת הסמכות מאשר מאבק אלים וכוחני. מנגד בתוך חוגי הימין נשמעה ביקורת חריפה על ראשי מועצת יש"ע שלא נצלו הזדמנות מיוחדת במינה, להפגין כוח מרשים מול הצבא והמשטרה. לטענת אותם גורמים יתכן ובפריצת המצור על כפר מימון, הייתה מתבטלת תכנית העקירה או לפחות נדחית לזמן רב.
הרב אקסלרוד מרבני חב"ד ממטה להצלת העם והארץ כתב לראשי מועצת יש"ע "במעשה זה אפשרתם את הגירוש".
המכתב לראשי מועצת יש"ע: "כאשר היו ארבעים אלף איש בכפר מימון וכולם נחושים לנצח במערכה במסירות נפש, פחדתם מעימות והרסתם את המאבק.
ההסבר שלכם שקבוצות קבוצות יגיעו לגוש קטיף במקום מאבק ההמונים, אינו ריאלי, כי אפילו יצליחו כמה אלפים להסתנן, הם לא יצליחו לעמוד מול הכוחות שיעמדו נגדם.. ההצלחה הייתה יכולה להיות רק באופן של הפגנת עם עם נשים וילדים ותינוקות בעגלות כפי שהיה השבוע... משמים נתנו לכם את הזכות לנהל את המאבק עד לניצחון, חבל שלא עמדתם בשליחות הנשגבה והפסדתם במערכה".
משה פייגלין כתב: "את הנחשול המדהים שהחל לזרום לכיוון גוש קטיף, ניתן היה לעצור רק באמצעות מכונות ירייה. לא הגדר של כפר מימון, ולא כמה עשרות החיילים המותשים שעמדו מול ראש הטור הענק, היו יכולים לחסום את דרכם של הצועדים. המצעד האדיר הזה יכול היה להגיע בתוך כמה שעות לתוככי גוש קטיף ולהכריע את "תוכנית ההתנתקות" והוסיף משה פייגלין: מועצת יש"ע וראשי הציונות הדתית התגלו בשלושת הימים האחרונים במלוא עוצמתם מחד, ובמלוא מערומיהם מאידך. הם הצליחו לרכז עוצמה אדירה של הציבור הערכי והנחוש ביותר במדינה. אך כשהגיע העת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל העצום שהתרכז בכפר מימון, התברר שמנהיגי הציונות הדתית פשוט אינם מסוגלים לעשות זאת.
מי שהיה נוכח בין הרבבות שנעו בדבוקה אחת כראש חץ עוצמתי, חווה חוויה של פעם בחיים. איש מהצועדים לא העלה בדעתו שהגל הזה ייעצר מרצונו החופשי אחרי כמה מאות מטרים. כשהגיע נהר האדם הקדוש הזה אל גדרות כפר מימון התגלתה כל שדרת הנהגת הציונות הדתית במלוא חולשתה. לא הגדרות עצרו אותם, גם לא מעט השוטרים והחיילים שנכחו באותו רגע מול נהר האדם. מה שעצר אותם הוא התודעה העובדתית הישנה. התחושה שכדי להיות ישראלים, להיות שייכים, להיות לגיטימיים, הם צריכים את אישורה של ההנהגה הציונית החילונית הישנה".
העצרת בשדרות והלינה באופקים
אחרי שבועיים חוזרים הצדדים לסיבוב נוסף של מאבק ומחאה הפעם בעיירות שדרות ואופקים.
ביום שלישי כ"ו תמוז (2.8.05) מתקיימת עצרת ערב בשדרות, הפעם באישור המשטרה. ראש עיריית שדרות, אלי מויאל, זועק אנו רוצים 'שחר כתום' לא שחר אדום! נשיא אגודת ישראל, הרב מנחם פורוש, קורא לשרון לחזור בו ברגע האחרון ולא לעשות את הפשע הנורא. איתם קורא לשרון ברגע האחרון לחזור בתשובה. צבי הנדל קורא להמונים לבוא ולא לאפשר את הגירוש.
בעצרת בשדרות נכחו כארבעים אלף איש, הגרעין הקשה, אשר מגיע לכל הפגנה. רובם הגדול המשיך בשיירה לאופקים שם לן את לינת הלילה, מתוך מטרה להמשיך את הצעידה לעבר גוש קטיף. אך גם שם ביום חמישי בערב, כשהחלה הצעדה עמדו אלפי שוטרים וחסמו את המפגינים. ראשי ההפגנה הצהירו כי אין דרכנו באלימות ובהתנגשות עם אחינו החיילים והשוטרים, ובסופו של דבר לאחר ששהו כל הלילה על הכביש חזרו המפגינים לפנות בוקר אל הפארק באופקים.
למעשה צעדת שדרות אופקים, הייתה צעדת המחאה האחרונה לפני הגירוש.
הפגנת ענק אחרונה עוד התקיימה בכיכר רבין בתל אביב בו' מנחם אב תשס"ה (11.8.05), שם השתתפו מעל מאתים אלף בני אדם, דוברי העצרת גינו בחריפות את אריאל שרון שבגד בערכי ההתיישבות ובגד בארץ, וככזה הוא ייזכר לדראון עולם.
צביקי בר חי, קמב"ץ מועצת יש"ע, הודיע למפגינים כי החל משבוע הבא, המטרה תהיה להגיע לכיסופים בכל מחיר, ופשוט להישכב על הכביש ולא לזוז, לא לנקוט באלימות, 'פשוט נשכב על הכביש ולא נזוז'.
בפועל, בימי העקירה, הגיעו רק אלפים לאזור כיסופים, הללו לא היו מאורגנים, ומולם עמדו כוחות צבא אדירים מוכנים ומאורגנים על מנת לחסום אותם, ובכך אחת המחאות האדירות והגדולות שהיו אמורות להיות במדינה, פריצת המצור וחסימת המפנים - לא יצאה אל הפועל.
ראשי יש"ע הלכו בראש קבוצה לכיוון מחסום כיסופים וכשהם נעצרו לפנות בוקר הם נחקרו ושוחררו כעבור זמן קצר. ככל הנראה כבר אז סוכם בין ראשי המשטרה לראשי מועצת יש"ע, כי כמנהיגי הציבור הם יפעלו שלא תהיה אלימות והמצב לא ידרדר לאיבוד שליטה. ראשי מועצת יש"ע כמו גם הקו הרשמי של הנהגת גוש קטיף, דגלו במאבק הסברתי נחוש עד לרגע העקירה, ומרגע שחיילי צה"ל יופיעו ביישוב, להתפנות ללא התנגדות וללא אלימות.
התפטרות נתניהו
שבוע לפני העקירה, ביום א' 7.8.05 מודיע שר האוצר, בנימין נתניהו, על התפטרותו מהממשלה בשל התנגדותו לתכנית ההתנתקות. נתניהו נימק פרישתו בכך שאינו מוכן להיות שותף במהלך שמסכן את ביטחון המדינה ומקבע את העיקרון של חזרה לקוי 67. לטענת נתניהו, הוא לא פרש עד כה, כדי להשלים את הרפורמות הכלכליות. בקרב מתנגדי הנסיגה הובעה אכזבה רבה מהתנהלותו של נתניהו, שעד לרגע האחרון היה שותף בממשלת הגירוש והעקירה, ורק ברגע האחרון שכבר לא היה משמעותי , פרש ממנה. 
העקירה בפועל
ימים י"ב – י"ח אב בגוש קטיף וצפון השומרון
ממוצאי תשעה באב, החלה תכנית הגירוש. באותו ערב בחצות, נסגר מחסום כיסופים לתנועת יהודים וישראלים לתוך גוש קטיף, והורשתה רק יציאה ממנו. בימים שני ושלישי, ימים שניתנו לעקירה מרצון, הובאו מאות משאיות הובלה לתוך הגוש, על מנת לאפשר לאלו מתושבי גוש קטיף שרצו להתפנות בהסכמה, ברגע האחרון, להתפנות. הנחת היסוד של מפקדי הצבא הייתה, כי רבים יתפנו בימים אלו, והגרעין האידיאולוגי הקשה שיישאר, יהיה קטן מאד, כך שיהיה קל לפנותו. בימים אלו חולקו גם צווי הפינוי הרשמיים. ברוב המקומות אנשי היישובים יחד עם השב"חים המחזקים, חסמו את הכניסה לשער היישוב, ובסופו של דבר הצווים לא חולקו. היה זה אקט סמלי, כאשר שני הצדדים ידעו שהמאבק העיקרי הוא לפניהם בעוד 48 שעות.
ביום שלישי החל מחצות הלילה, החלו כוחות הגירוש לנוע לעבר נווה דקלים. על פי הערכה מוקדמת, שהיקף ההתנגדות לא יהיה משמעותי, הוחלט כי בתוך 48 שעות ייעקרו רוב יישובי גוש קטיף.
ביום רביעי י"ב אב החל הגירוש בכוח מהיישוב המרכזי נווה דקלים, במקביל ביום זה גם התבצע הגירוש ביישובים מורג, כרם עצמונה, גני טל, בדולח ותל קטיפא. כך, בתוך שעות, חרב עולם שלם של התיישבות מפוארת במדינת ישראל. אלפי אנשים הועמסו על אוטובוסים בטרנספר מאורגן מראש וגורשו למקומות שונים בארץ.
יום חמישי י"ג אב - ביום חמישי התפנו כוחות הצבא לעסוק במקומות האידיאולוגיים שנותרו, כפר דרום ושירת הים. כוחות גדולים של צבא הגיעו ליישוב כפר דרום ופינו ממנו בכוח את 60 המשפחות הגרות בו. במקביל נכנסו כוחות צבא רבים ופינו בכוח את מתיישבי שירת הים יחד עם אורחיהם, וכן פינו את כפר ים, בו התגוררה משפחת יצחקי עם קבוצת אורחים שבאה לחזקם.
בכפר דרום בבית הכנסת שנבנה על שם קדושי כפר דרום, התבצרו מאות צעירים בגג המבנה. הם הרגישו כי אי אפשר שגירוש של תושבי חבל ארץ שלם והחרבתו יעבור בשקט, ואותם יצטרכו להתאמץ כדי לגרש מכאן. במשך כל היום ניסו החיילים ומפקדי צה"ל לשכנע להתפנות מרצון בטענות מטענות שונות. אבל אלו עמדו בנחישותם ולא הסכימו בשום אופן. לאחר פינוי התלמידים ששהו בתוך בית הכנסת, התפנו הכוחות המיוחדים לפרוץ לגג. מכולות התיזו מים עם צבע לעבר מתבצרי הגג, חיילים ניסו לעלות בעזרת סולם, ואולם הם נתקלו לראשונה בהתנגדות מצד המפונים, אליהם הושלך חול, ביצים וקצף. היו חיילים שעלו על הסולם ונפלו, הם חששו כי נזרק עליהם חומר דליק (מה שהתברר בסופו של דבר כי לא היו דברים מעולם). הפינוי יכול היה להימשך שעות ארוכות לתוך הלילה, שכן מתבצרי הגג לא וויתרו בקלות, ולא יצאו על רגליהם. אלא שכאן התערבו קציני צה"ל וביקשו מהרבנים שבשל החשיכה והסכנה הביטחונית, יורו לתלמידיהם לרדת מהגג ולסיים את האירוע. הרבנים הסכימו לדרישת הצבא, לא לפני שהובטח להם, כי כל המתבצרים, אחרי תפילת ערבית בבית הכנסת, יסעו לביתם ואיש לא ייעצר. ואולם למרות ההבטחות, נעצרו בסוף כולם והוחזקו במשך שבועיים במעצר בבאר שבע. המעצר היה גם תוצאה של "העליהום התקשורתי" על הבחורים, כאילו זרקו על החיילים והשוטרים חומר דליק ומסוכן. בפועל התברר שהייתה זו עלילה. חברי כנסת מהימין דרשו את התנצלות ראשי הצבא והמשטרה על ההכפשות וההשמצות של מתבצרי הגג.
כפר דרום היה, למעשה, סמל המאבק של גוש קטיף, המקום היחידי בו נרשמה התנגדות ציבורית משמעותית לכוחות הביטחון, מקום בו הם היו צריכים קצת להזיע כדי לפנות בכוח את יושבי המתחם. נוסף לכך התנהלו מאבקים גם ביישוב שירת הים.
במקביל לגירוש תושבי כפר דרום, נמשך כל העת הגרוש של תושבי נווה דקלים, ובני הנוער ששהו במתחם בתי הכנסת. סדר פינויים סוכם מראש בין הנהגת המתיישבים בנווה דקלים לבין ראשי המשטרה, כשכל נער נישא על ידי ארבעה שוטרים. כך פונו קרוב ל-2000 נערים ונערות ממתחם בתי הכנסת בתוך מספר שעות.
במספר בתים בנוה דקלים התנהל מאבק עיקש, ואנשים לא הסכימו בקלות לעזוב את ביתם. אחד מהם היה של משפחת טשנדי שם נאחזו בני המשפחה זה בזה יחד עם עשרות חברים ולא אפשרו לשוטרים ולחיילים להוציא אותם. אלימות רבה היו צריכים להפעיל החיילים כדי לגרור את בני הבית מביתם החוצה. גירוש משפחת טשנדי נמשך שעות ארוכות. והיה זה אחד מסיפורי הגבורה במאבק נגד הגירוש. גם בבית הרב מרדכי גרינוולד, היה מאבק עיקש שנמשך ימים, ולבסוף כל אחד מבני הבית נישא בידי שוטרים וחיילים, שגררו אותו בכוח מביתו ומפעל חייו.
ביום שישי המשיך הגירוש ביישוב גדיד. אחרוני השב"חים פונו בכוח מהמקום ע"י חיילי צה"ל.
ביום שבת, ט"ו באב הייתה אתנחתא מהשבוע הקשה של הגירוש והעקירה.
ביום א' ט"ז אב הגיע תורם של היישובים שהסכימו לפינוי בהסכמה, כמושב קטיף ועצמונה.
ביום שני התפנה היישוב נצרים. צעדת העקורים עם המנורה שנעקרה מבית הכנסת החדש בראשה, הזכירה לרבים תמונות קשות מהעבר הרחוק של העם היהודי הגולה מארצו.
הגירוש בחומש ושא-נור
ביום שלישי י"ח אב, עלו כוחות הגירוש צפונה להמשיך במשימת העקירה של יישובי חומש ושאנור. גם כאן ניפחה התקשורת מעל כל פרופורציה את ההתבצרות וההתנגדות לכוחות הגירוש, במשך שעות ארוכות עמלו כוחות הגירוש על הפינוי, ורק בשעות אחר הצהרים פונה אחרון היהודים מהיישוב חומש. ביישוב חומש, על פי מודל כפר דרום, היו מספר גגות שבהם התבצרו צעירים, וזרקו דברים וחפצים לעבר החיילים, לקח זמן לחיילים עד אשר הצליחו להשתלט עליהם רק בעזרת מנוף וסולמות הצליחו איך שהוא לחדור לתוך הגג ולעצור את יושביו. גם בישיבה בחומש, התפנו הצעירים אחד אחד כשהם נישאים על ידי ארבעה חיילים. בשאנור, התבצרו צעירים על גג מבנה המצודה, ובסופו של דבר, סוכם מראש כי הם יפונו כשהם נישאים בידי החיילים כפי שהתבצע הפינוי בבית הכנסת בנווה דקלים.
בכך הסתיים הפרק העגום והנורא של חורבן חבל ארץ, של עקירת יישובים, של נטישת בתי כנסת ובתי מדרש, בידי ממשלת ישראל. כ-8000 איש ואישה גורשו מבתיהם. בתי הכנסת ובתי המדרש, אמנם לא נהרסו בידי צה"ל, אך נשרפו וחוללו בידי המון ערבי מוסת מעזה.
היישובים שבצפון חבל עזה, הפכו לבסיסי טרור למחבלים, אשר משם יוצאים חוליות המחבלים להפגיז בקסאמים את יישובי הנגב המערבי.
עמונה
התחושה בעקבות הפינוי המהיר והעקירה המהירה של יישובי גוש קטיף וצפון חבל עזה וצפון השומרון, והתסכול בקרב הדור הצעיר על שלא הייתה התנגדות של ממש לפעולות העקירה והפינוי, היו קשים ומרים, והם הם שגרמו שהר הגעש הזה יתפרץ מאוחר יותר כחצי שנה לאחר מכן.
כוחות הביטחון באו להרוס תשעה בתים של יהודים בשכונת עמונה הסמוכה לעפרה (זאת למרות אלפי בתים של ערבים הפזורים ברחבי המדינה שלא עושים נגדם דבר, ולמרות שבתים אלו של עמונה קיבלו כמעט את כל האישורים החוקיים). אלפים התבצרו בבתים, וחלקם בגגות, המשטרה מצידה הפעילה אלימות גדולה ואכזרית שחרגה מעבר לכל פרופורציה, גם כלפי אלו שהתנגדו פסיבית בלבד. חברי כנסת הוכו, אנשים נרמסו, ראשי ילדים נופצו באלות, הצעירים מהגגות בתגובה ידו אבנים לעבר הפרשים. קצין הביטחון לשעבר של גוש קטיף, עמי שקד, אמר כי הוא מבין, אף שהוא מיצר על כך, לליבם של בני הנוער מגוש קטיף ולבוז שהם רוחשים כלפי המדינה. ח"כ אלדד התבטא כי "האבנים של עמונה, היו בעצם האבנים של גוש קטיף".
סוף דבר
נכון להיום את מחיר הנסיגה החד צדדית של ממשלת ישראל מחבל עזה, משלמים כיום אזרחי ישראל בשדרות המופגזת בקסאמים, וכן ביישובי עוטף עזה. גם חיילי צה"ל לא חסינים מפעילות הטרור העזתי. ביום א' כ"ט סיוון תשס"ו (25.6.06) חדרה חוליית מחבלים מעזה למוצב כרם שלום, בקרב נהרגו שני חיילים, ונחטף החייל גלעד שליט. המחבלים הגיעו דרך מנהרה תת קרקעית וברחו דרכה שוב לשטח עזה. הממשלה מחליטה לצאת למבצע נרחב בחבל עזה נגד תשתיות הטרור וממשלת החמאס הנותנת גיבוי למעשי הטרור. הסיכוי המודיעיני למצוא את שליט הוא קלוש עקב הנסיגה החד צדדית מעזה, בה איבד צה"ל חלק גדול מיכולות המודיעין שהיו לו טרם הנסיגה.
בעקבות פעולה זו, מצטרף ארגון החיזבאללה לפעולת חטיפה בגבול ישראל לבנון. וביום רביעי ט"ז תמוז (ערב י"ז בתמוז, 12.7.06) מבצע הארגון מארב לסיור של צה"ל על שביל הגדר, חוטף את שני החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, והורג שמונה חיילים. בעקבות האירוע יוצאת ישראל למבצע תקיפה נרחב בלבנון נגד תשתיות הטרור של החיזבאללה. מבצע שהתפתח למלחמה הנמשכת עד לימים אלו.
האם ילמד הלקח מהגירוש? האם יוסקו המסקנות? האם תבין ישראל כי הפגנת חולשה כנסיגה חד צדדית מהארץ אשר הובטחה לאבותינו ונקנתה בדם בנינו, לא תביא לשקט המיוחל אלא להפך. נקווה שהלקח ילמד, ובזכות עמידה על זכויותינו בארצנו, והקרנת גבורה לאומית, יחזרו השקט והביטחון לשרור בגבול ארצנו, ויתקיים בנו 'וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ו'שבו בנים לגבולם'.
נספחים:
נספח 1
17 הח"כים מהליכוד שיזכרו לטובה, שהצביעו נגד תכנית הגירוש ביום י"א חשוון תשס"ה:
1. יולי אדלשטיין. 2. גלעד ארדן. 3. נעמי בלומנטל. 4. דניאל בן לולו 5. מיכאל גורלובסקי. 6. גילה גמליאל. 7. יחיאל חזן 8. משה כחלון 9. חיים כץ. 10. אהוד יתום. 11. דוד לוי 12. עוזי לנדאו 13. לאה נס. 14. גדעון סער 15. איוב קרא. 16. ראובן ריבלין. 17. מיכאל רצון.
נספח 2
11 ח"כי הליכוד שיזכרו לטובה בהיסטוריה כמי שהצביעו נגד אישור ממשלת הגירוש והחורבן ביום כ"ט טבת תשס"ה (10,1,05)
1. יולי אדלשטיין. 2. גלעד ארדן. 3. נעמי בלומנטל. 4. מיכאל גרלובסקי. 5. אהוד יתום. 6. משה כחלון. 7. חיים כץ. 8. דוד לוי. 9. לאה נס. 10. איוב קרא. 11. מיכאל רצון.