מה מפריע לאדם להיות שמח? תחושת החסר. לדעתו, אין לו את כל מה שהוא זקוק לו. בנקודה זו, חשוב לדעת כלל יסודי: כדי שהאדם יהיה "שמח בחלקו", אין זה משנה כל-כך מה וכמה יש לו. העיקר הוא: כיצד הוא מעריך את מה שיש לו. היינו: האם הוא לימד את עצמו להתבונן נכונה על המציאות, ועל מה שה' העניק לו ממנה?
אם נמקד זאת בתחום הזוגי, נאמר כך: תחושת האושר בנישואין, שכל העולם תר אחריה, אינה קשורה לנתונים האובייקטיביים של בן-זוגי, אלא לנתון שהוא כולו תלוי אך ורק בי
אם נמקד זאת בתחום הזוגי נאמר כך: תחושת האושר בנישואין שכל העולם תר אחריה, אינה קשורה לנתונים האובייקטיביים של בן-זוגי, אלא לנתון שהוא כולו תלוי אך ורק בי: האם אני מתמקד בנתונים החיוביים שלו או דווקא באלה הטעונים שיפור? הוי אומר: כדי להיות שמח בעולמנו זה, יש צורך במבט סלקטיבי על החיים. יש צורך להתרכז בנקודות מסויימות וחיוביות בלבד.
ומדוע? כי נקודת-הנחה הגיונית אומרת שכולנו טעונים שיפור, במידה זו או אחרת. ועוד: מידת ההצלחה שלנו לשפר את עצמנו תישאר כנראה דומה מאוד להצלחה שהייתה לנו עד כה... במילים אחרות: ב99% מהזוגות הבעל והאשה ישארו די דומים עד 120. ולכן הברירה בידם: האם להתמקד בטוב שיש בכל אחד או להביט אל הכהה והחשוך, כפי שעושים בהצלחה רבה כל עורכי ה"חדשות" שלנו. וכאן יש סוד כפי שהוכיח הניסיון: דווקא אם תתעקש להביט רק אל הטוב של בן-הזוג תהיה המום לגלות ש"הנס" מתרחש, ובן-הזוג מתחיל להשתפר.
האם יש זוג שיוכל לספק לנו דוגמא לכך? כמו תמיד, ה"זוג העליון" הוא דוגמא לכל נושא בנישואין.
כ-900 שנה לאחר יציאת מצרים כשה' כועס על ישראל ועומד להחריב את ביתו, הוא מוסר להם לפתע ביד נביאו: "הלך וקראת באוזני ירושלם לאמר... זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב'). איזה חסד זוכר ה' לישראל בשעת פורענות זו? שהסכימו לצאת ממצרים אל המדבר הגדול מבלי ששאלו: מה נאכל ונשתה במדבר (תרגי"ו ורש"י שם). את ה"חסד" הגדול הזה ה' אינו יכול לשכוח ל"רעייתו".
צריך להבין שנבואה זו שבפי ירמיהו על חורבן הבית היא בעצם הודעת הבעל על החלטתו להתגרש... כל "יועצי הנישואין" שניסו לפשר (הנביאים) נכשלו, וגם הברית עם האבות אינה מצליחה לעמוד בפרץ. וכאן, ברגע הנורא ביותר מזה 900 שנות נישואין, שולח "הבעל" מסר לרעייתו: "אני רוצה שתדעי משהו: גם כעת, אני לא יכול לשכוח לך את ימי נעורייך. את התקופה המקסימה שלפני החתונה שלנו... איך נתת בי אימון והלכת אחרי "בעיניים עצומות". זה מרגש אותי מחדש...".
ולכאורה: על רקע החורבן הקרב. האמנם זהו הזמן ל"שדר" זכרונות נעימים מתקופת האירוסין? האין זה חס וחלילה מעין לעג לרש: אני זוכר לך טובה, אבל אנו מתגרשים?! יתכן לבאר כך (בנוסף לדברי הרב נבנצאל שהבאנו ב"שיחות לספר דברים", שיחה ט"ו, הממולצת מאוד לזוגיות טובה):
אין כאן אזכור סתמי של ימים יפים מן העבר, אלא פרט מכריע הנוגע לעתיד. בטרם משלח ה' את רעייתו, לצערו הנורא, לאחר שהתמידה לבגוד בו הריהו נותן בידה את המפתח לגאולה. הוא שולח בידה את הנוסחה שתשיב אותם זה לזה: להתמקד בטוב. אני, אומר לה ה', זוכר לך את החסד שלפני 900 שנה, בו הלכת אחרי אל המדבר. למרות שגם את יודעת שאפשר היה לפרש את הצעד הזה שלך אחרת לחלוטין, ולומר שאת פשוט ברחת למדבר, מבית-העבדים האיום בו היית...
לפני שאת יוצאת לדרך ארוכה של 2000 שנה, אני מוסר לך את הנוסחה הסודית לשיקום הנישואין שלנו: להתאמץ למצוא את החיוב בכל מעשה של בן-הזוג. זה היה הרקע לנישואין הראשונים שלנו, וזה יהיה גם מה שיביא את הפריחה המחודשת.
הגעתם לרגע קשה בנישואין? אי אפשר לסבול יותר? הכנסו לחדר, פתחו את אלבום החתונה היפהפה ו"שקעו" בו. אין זו התעלמות מן המציאות, אלא בדיוק להיפךהמפרשים, טרחו לפרש מהו "והיית אך שמח"? (דברים ט"ז, ט"ו. אבן עזרא, ספורנו) הרי כל "אך" ו"רק", בא למעט משהו (רש"י ויקרא כ"ג, כ"ז)? לאור מהלך דברינו עולה שה"אך" רומז לאותה התמקדות סלקטיבית במציאות. ללמד לכל בן-זוג את התנאי ההכרחי לשמחה: שכיוון שלא יחדל "טעון שיפור" מקרב הארץ, הרי שיש למעט בהבטה לעברו ולהביט ב"ארבע עיניים" אל הטוב. להגזים ולמצוא את הטוב בכל פעולה של בן-הזוג, כפי שלימד אותנו "הבעל" העליון.
ישום יסוד זה בחיי הזוג התחתון הינו מפתח הגאולה של בני הזוג העליון.
יתר על כן: הגעתם לרגע קשה בנישואין? אי אפשר לסבול יותר? הכנסו לחדר, פתחו את אלבום החתונה היפהפה ו"שקעו" בו. אין זו התעלמות מן המציאות, אלא בדיוק להיפך: כאן, באלבום, מצויה המציאות האמיתית שלכם. זהו רגע האמת של שניכם.
מכל מקום, הקב"ה עושה זאת כבר אלפי שנים.