הסקרנות והרצון להיות שותפים איננה רק תכונה ישראלית, זוהי תכונה כמעט מולדת. אמהות לילדים קטנים יכולות לספר על כך אגדות, ההתעקשות לאחוז במגב כבר בגיל שנתיים, החיטוט במסמר בנקבי השקעים החשמליים, העיון בנבכי המגירות - כשמדובר בילדים, גם השמים הם כבר לא הגבול. תגובת האמהות לצורך העמוק הזה, משתנה מאם לאם ואיכות הסבלנות שלה באותה השעה.

הסיטואציה המוכרת של ארבעה ילדים הדוחפים את הראש למערבל המיקסר המסתובב, נותנים עצות, מלקקים באצבעות ובעיקר דוחפים זה את זה, היא סדנא נהדרת ליחסים הבין משפחתיים. יש אמהות שלמדות לחיות עם זה, ומחלקות תפקידים - זה יביא את הביצים, השני ישפוך את הסוכר, תוך הערכות להגרלה  הוגנת לתורנות הליקוק. יש מצבים שגם הסבלניות שבהן מאבדות שליטה והמהומה בעיצומה.

עבודת יום הכפורים שכל כולה סביב איש אחד, הציבה סוג של אתגר דומה. לכאורה נוכחותם של המוני העם ושל רוב רובם של

מסתבר שלא היה גורם שהיה מוכן לאבד את האפשרות, להיות שותף לכהן הגדול בדרך זו או אחרת

הכהנים היתה מיותרת לחלוטין. אך מסתבר שלא היה גורם שהיה מוכן לאבד את האפשרות, להיות שותף לכהן הגדול בדרך זו או אחרת. אף שמדובר במעורבות פסיבית בלבד, עיון במקורות מלמד על מוטיבציה גבוהה, ולעתים אף גבוהה מידי.

המשנה והתוספתא שעניינם העיקרי הוא היותם מסמך הלכתי, מקפלים בין שורותיהם עדויות היסטוריות רבות. דווקא מפני שאין כוונתם להעביר מידע היסטורי, המידע שנשאב מהם מצייר תמונה אמינה.

בעניין השותפות העממית בעבודת יום הכיפורים, פרושות בספרות התנאית כמה וכמה ידיעות מרתקות.

ההתכנסות של עולי הרגלים לקראת ימי חג הסוכות, התחילה כפי הנראה כבר כמה ימים קודם, המוני עולי רגלים גדשו את עיר המקדש, חלקם לאחר מסע ארוך ומתיש.

במקום מגוריהם של עולי הרגלים, יום הכפורים לא היה אלא יום של תענית ומעט תפילות, אך עיר המקדש זימנה להם חוויה שונה בתכלית.

הערנות שנתבעה מהכהן הגדול בלילה שהקדים את היום הקדוש, גררה אחריה את עיר המקדש כולה. ע"פ המשנה ביומא ננקטו אמצעים שונים לשמור על ערנותו של הכה"ג, במניעת אכילה ביום שלפני, בדרשות, סיפורים וכדומה. לפעולות אלו נדרשו מספר כהנים מצומצם שהצטרפו אל הכהן הגדול באחת הלשכות הסמוכות לעזרה. אך מדברי חז"ל ניתן ללמוד שהפעולה הכמעט שולית, הפכה למעין משימה לאומית, כזו שהחלה בעיר המקדש ולבסוף מצאה לה אחיזה, במקומות ישוב מרוחקים.

ההתחלה ע"פ עדות הברייתא (בבלי, יומא יט.): "מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה". הערנות שגזרו על עצמם יקירי ירושלים שסחפה אחריה את ההמונים, לא היתה עניין של הזדהות בלבד. הפעילות הלילית הלא שגרתית, יצרה לטעמם 'קול הברה', מעין רעשים סביבתיים, שפגעו בדממת הלילה, המסייעת למבקשים להירדם. ע"פ עדות אחרת, מנהג הערנות התפשט אף למקומות שלכל הדעות לא היה בהם כל צורך (שם): "תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש ...".

מסתבר שהמתח סביב עבודת היום של הכה"ג אפפה את ההמונים, שכבר בחשכת הלילה נדחקו אל חצרות המקדש, ולמי שהתמזל מזלו גם אל העזרה עצמה (שם, א ח): "...לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל". נוכחות זו השפיעה על מהלך עבודת היום בכמה עניינים, בין היתר מזכירים חכמים שבמהלך טבילות היום (שם ג ד): "פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם", כדי לשמור על צניעותו מפני הנוכחות ההמונית שגדשה כל פינה.



מסתבר שהמתח סביב עבודת היום של הכה"ג אפפה את ההמונים, שכבר בחשכת הלילה נדחקו אל חצרות המקדש, ולמי שהתמזל מזלו גם אל העזרה עצמה

הקהל העצום שעקב אחר עבודת היום בדממת קודש, זו שנמשכה מאמצע הלילה ועד ערבו של יום, נעשה שותף בעבודתו של הכהן, בזמן הווידויים והגרלת השעירים. אז כשהזכיר הכהן הגדול את שם ה', נענה כל ההמון בקריאה: "ברוך שם כבוד ..." ובהשתחוויה של התבטלות, וכפי שמעידה המשנה (שם, ו ב): "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

בצוהרי היום כשהכהן עשה מעין פסק זמן מעבודת הקורבנות וקרא בתורה הגיע זמנם של מכובדים אחרים ליטול את חלקם בעבודת היום. זקני בית הדין המכונים בין היתר 'סנהדרין', ליוו את הכהן בהכנות בימים שלפני, ובעיקר בשעת הפרידה בערב יום הכיפורים, בה השביעו את הכהן שישמור על המסורת ההלכתית הפרושית, בעניין הקטרת הקטורת. השבעה זו היה בה עניין טעון, של חשד 'במי שמעשיו סתומים', אך בזמנים מסוימים היה הוא כורח המציאות.

עתה, בעיצומו של יום, נפגשו שתי הסמכויות - הכהונה והחכמים, סביב הקריאה בתורה. מעמד זה נעשה בטקסיות, הראויה לחלק כבוד לכל הנוגעים בדבר (שם, ז א): "... חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד ...". שני הראשונים המשתייכים למעמד החכמים, המחזיקים ברשותם את ספר התורה, מעבירים את זה בסדר הראוי, מ'חזן הכנסת' שאינו אלא מעין גבאי (או מה שכינו פעם 'שמש'), אל ראש החכמים המכונה 'ראש הכנסת'. זה האחרון מעבירו אל הכהן הגדול באמצעותו של סגן הכהנים, שהינו מעין סמכות ניהולית של הכהונה. טקס זה שנעשה בפני ההמון, אינו חלק מעבודת היום, וכפי הנראה מיקומו בעזרת הנשים שהיא חצר חיצונית לעזרה ואינה ראויה לעבודת המקדש.

המעורבות הנחשפת במקרים אלו, מרשימה כמעורבות רצויה שנספגה בחילופי הזמנים באופן חיובי ומתועל. אך מסתבר שהיתה גם מעורבות אחרת, כזו שיצרה מהומה וסיכון, וגם כזו שהייתה משולחת רסן.

לאחר שהכהנים הסכימו ביניהם מי ימונה לשלוח את השעיר המשתלח, נאלץ המשלח להתמודד עם המון, המכונה בלשון חז"ל 'אלכסנדריים'. אלו ששמם מעיד על מוצאם או סגנונם התרבותי, נהגו להשתלח במשלח או בשעיר עצמו או בשניהם גם יחד. הם בקשו לזרז את השניים שיסתלקו ביחד עם עוונותיהם. לצורך העניין הם לא היססו לצאת בקריאות: 'טול וצא', 'טול וצא', ואף שלחו ידם בפגיעה פיזית, כדברי התוספתא (יומא ג יג): "כבש עושין לו מפני אלכסנדרין שהיו מתלשין בשערו ואומ' לו טול וצא טול וצא". עדות זו מלמדת שהדרך היחידה שצלחה, להתמודד עם המציאות הבלתי נסבלת, היתה בניית מסלול חילופי שיעקוף את הצורך להיתקל בהמון.

גם במקרה זה מוזכרים 'יקירי ירושלים', באופן חיובי. הללו אף שלא נדרשו, לא נשארו מהצד, וליוו את המשלח בדרכו אל המדבר (שם): 'יקרי ירושלים מלוין אותו עד סוכה ראשונה'.

מחוץ לירושלים התבצעה באותה השעה פעולה נלווית לעבודת היום. אל מקום הנקרא 'בית הדשן הגדול', הובאו אברי הפר והשעיר לצורך שרפתם. מסתבר ששריפה זו, היתה חלופה מרתקת לאלו שלא זכו להסתופף בחצר המקדש, שכן ע"פ העדות, המון רב נתקבץ מסביב למדורה השורפת את הקורבנות. הסקרנות והדחיפות הביאו את ההמון לסיכון ממשי, סיכון שאילץ העמדת 'זקיפי כהנים' מסביב למדורה. שומרים שתפקידם להרחיק את ההמון (שם ג יז): "היכן שורפין אותן בבית הדשן הגדול ... ...זקיפן של כהנים היו מעמידין סביבות המערכה מפני דחק העם כדי שלא יהו קופצין לראות ונופלין לתוך המדורה"

על סופו של יום אין לנו אלא עדות קצרה, מעט המחזיק את המרובה. לאחר המתח הרוחני והשותפות הוולונטרית, חשו ההמונים שהם חלק מהכהן הגדול, שאף להם חלק בעבודת היום. ומכאן התפרצות של שמחה, ביום טוב שאינו מן המניין (משנה, יומא ז ד):"... ומלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש".