כנגד סובול וחבריו
כנגד סובול וחבריו

כחובב תאטרון, אני מוצא עצמי בזמן האחרון מסתכל "בזכוכית מגדלת" על המודעות בעיתונים, המפרסמות הצגות ומועדיהן. אני מחפש בהן שמות: משתתפים, מחזאים, בימאים וכו'. שמות של אנשים מסויימים. האם הם נוטלים חלק בהצגה זו או אחרת, האם יש להם חלק כלשהו בהפקה, בביצוע, בכתיבה?

זה קורה לי מאז פירסום שמות האמנים, שהטילו – אבוי - חרם על העיר אריאל, הודיעו כי כף רגלם לא תדרוך מעבר לקו הירוק, ולא יופיעו בהיכל החדש שהוקם בבירת השומרון. חלקם הודיעו על כך בטון מינורי, אחרים יצאו בקול תרועה גדולה, הירבו להתראיין, השמיעו שטויות והבלים, גידפו תוך שהם משתמשים במלים גזעניות – אולי גם כדי לחזור לתודעה.

יש ביניהם "כוכבים", שזוהרם הועם מזמן, והנה ניתנו להם לפתע הבמות התקשורתיות, למכביר. ראיונות עימם נפרסו על פני עמודים רבים, תמונותיהם נראו לרוב, קולם נשמע בכל כלי התקשורת האלקטרוניים. ישנם ביניהם כאלה שכבר אינם מקבלים תפקידים, אחרים שעדיין מופיעים ומשחקים על בימותינו, ועתה הם חזרו לזמן-מה לתודעה.

היום כבר נהירה לרוב המכריע של הציבור סיכלותו של החרם, שהללו, ביוזמת איזו מפיקה או תסריטאית אלמונית, נגררו אליו. תגובת ההוקעה החריפה בציבור הרחב, הרתיעה כמה מהם. הללו הביעו חרטה, חזרו בהם מהחרם, אולי מחשש לכיסם, ניסו להסביר מדוע חתמו או הוחתמו. מנגד היו כאלה שניצלו את הצעד להחריף את דעותיהם השמאלניות, שכמובן אינן מפתיעות.

אני מנסה לאתר בכל הצגה והצגה מי ומי הם במשתתפיה. האם נמצא שם אתי טיראן או יוסי פולק? האם עודד קוטלר עודנו משחק? מה באמת? האם המחזה הוא מפרי עטם של יהושע סובול או ענת גוב? אני מרגיש שפשוט אינני מסוגל לנתק את ההצגה מן "ההצגה הפוליטית", שעשו לנו.

האם ללכת ל"גטו" של סובול ולראות את אתי טיראן, המוכשר יש להודות, מבצע? האם אפשר לעבור בשתיקה על הדברים החמורים-במיוחד, הגובלים בלשון הרע, שאמר סובול ושהנייר (או מסך המחשב) אינו סובלם?

נכון, הנהלות התיאטרונים הבטיחו שהם יופיעו גם יופיעו עם הצגותיהם בכל אתר שאליו יוזמנו, ואין הם כמוסדות תומכים בחרם. אבל מה לעשות, פשוט אבד החשק והטעם ללכת להצגה של תאטרון זה או אחר, שמחרימי יהודים ויישובים בארץ-ישראל, נוטלים בה חלק. לכן, למשל, ביטלתי באחרונה את הזמנת הכרטיסים ל"גטו".

צריך להראות את נוולותם, את טיפשותם של ה"מחרימים", להוקיע את הסיוע העקיף שהם מושיטים לאויבי ישראל. אין לעבור באדישות לסדר היום על התופעה החולנית הזו, שכמותה היו בעם ישראל בכל דורותיו ואין בה הרבה חידוש.

השאלה היא עד להיכן ועד מתי ממשיכים בחרם הנגדי? האם הוא בכלל ראוי? האם אין לעשות את ההפרדה בין תרבות לפוליטיקה וכו'? יתר על כן, האם למשל להפסיק לקרוא את העיתון "ישראל היום" רק משום שלפחות פעם בשבוע כותב בו אותו סובול המחרים? ומה לעשות עם תומכי-החרם עוז ויהושע, שספריהם מצויים על המדף בבית? להחרים את הספרים שכתבו? לזפזפ בשלט הטלוויזיה, כאשר אחד מהחבורה הזו מפציע על מסך הטלוויזיה?

צריך להראות את נוולותם, את טיפשותם של ה"מחרימים", להוקיע את הסיוע העקיף שהם מושיטים לאויבי ישראל. אין לעבור באדישות לסדר היום על התופעה החולנית הזו, שכמותה היו בעם ישראל בכל דורותיו ואין בה הרבה חידוש. היא חלק מתופעת ה"פוסט-ציונות", שכבר אמר מי שאמר כי היא אינה תופסת תאוצה. אבל כלום יש טעם בחרם נגדי? ואם כן, עד היכן יגיע? מהם גבולותיו של חרם כזה?

עם ה"מחרימים" יש להתווכח בשפת ההגיון ולאו דוקא הרגש. להפנות אותם, למשל, לאתר האינטרנט של ממר"י, המביא בשפע התבטאויות של דוברים ערביים למיניהם ולאירגוניהם, שאינם מתרשמים לא מהמו"מ המדיני הנוכחי ולא מתומכיהם בקרב "אנשי הרוח" בישראל. לדאבון הלב, התקשורת שלנו כמעט אינה מביאה את הדברים האמיתיים, המסוכנים, שנשמעים בריש גלי מעבר לגבולות ישראל.

חבורת סובול-קוטלר-עוז תיווכח אז לדעת, כי איש בצד הערבי אינו עושה הבחנה בין יהודה ושומרון לבין השרון והשפלה. מדברים בצד הערבי (חלקם המיזערי) על שלום (בתנאים הידועים), אבל חושבים על חיסול היישות הציונית כולה. אומרים שם: בואו נאמץ את תורת השלבים: נקבל את הגדה המערבית תחילה, נקים בה את המדינה הפלסטינית, ואז נטפל בהתנחלות ששמה "מדינת ישראל" - על תאטרוניה, שחקניה, אנשי האקדמיה, התקשורת והסופרים שלה.

מוכרי האשליות על בימותינו בוודאי סוברים כי במו"מ הנוכחי מדובר במהלך להביא שלום-אמת, כי עתה היא שעת רצון-טוב בצד הפלסטיני. לצורך זה כדאי לדידם להחרים את המתנחלים ואת ההתנחלויות – "המכשול לשלום". אבל האמת המרה היא שלא ההתנחלויות הן המכשול לשלום, אלא תל-אביב וחיפה, רמת-גן ובאר-שבע. שלום בלי ישראל – זו השאיפה, זו הכוונה, המאחדת את העולם הערבי.

יחיו המחרימים באשליותיהם, יטיפו לקרע בעם, וכל אחד ברוב השפוי יחליט בעצמו אם ראוי להפעיל חרם אישי נגדי, אם לאו. אני בכל אופן, תושב התנחלות רמת-גן – ל"גטו" איני הולך.