בספר שמות ישנם ארבע פרשיות העוסקות בבנין המשכן. התורה חוזרת מספר פעמים על אותם הדברים, כך שקשה לחדש ולפרש את כל פסוק ופסוק. אפילו רש"י, הפרשן הגדול של התורה מותיר פסוקים רבים ללא פירוש.
למעשה, הפסוקים המתארים את בנין המשכן מפרטים בפרטי פרטים את מידות המשכן והחומרים הדרושים, צורת הכלים ועשיית בגדי הכהונה. אין מקום לכל סוג של שינוי בפעולות הקשורות לבנית המשכן.
יש כאן איחוד כוחות ייחודי בין האדם ובין הקב"ה. הצעד הראשון נעשה על ידי האדם: הוא מצווה לתרום כספים וחומרים לבנית המשכן וגם לבצע את עבודות הבניה עצמה.
כאשר הקב"ה מגדיר בצורה פרטנית את תכנית הבניה ובאיזה חומרים על האדם להשתמש. האדם צריך למלא את רצון ה' בכל דבר ועניין. כל שינוי במידה, במשקל, בצבע או אפילו במחשבה פוסל את מלאכת עשיית המשכן.
עלינו לנהוג בימים אלה לפי העקרונות שלמדנו מדברי ה"שפת אמת". חובתנו לעשות ולתרום למען בנין בית המקדש השלישי עד שהקב"ה יגיד לנו די.
בנית המשכן באה להורות לנו איך האדם צריך לבטל את רצונו באופן מוחלט כלפי רצון ה'. לאחר התבטלות האדם, השכינה יכולה לשכון במעשה ידיו החומריים.
מכאן אנחנו למדים שבמצוות בנית המקדש, מעשה האדם הוא העיקר בתנאי שהוא מקיים את רצון ה' בכל פרט ופרט. בעל ה"שפת אמת" מוסיף על מה שנאמר מתוך הפסוק: וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה--לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר. (שמות לו,ז).
מרוב התלהבות, בני ישראל תרמו יותר מדי חומרים לבנין המשכן. כתוצאה מזה משה רבנו מבקש מכולם להפסיק את זרם התרומות. תהליך דומה התרחש בזמן בריאת העולם, כאשר על פי התלמוד, השמים והארץ התפשטו ללא הפסקה עד שהקב"ה אמר להם: די! בגלל זה אחד השמות של הקב"ה הינו: ש"ד"י.
כמו שכתוב: "ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב (בראשית לה) אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די " (חגיגה יב ע/א)בעל ה"שפת אמת" משווה את הפסקת איסוף התרומות למשכן, לעצירת התפשטות השמים והארץ בזמן בריאת העולם.
בשני המקרים, הקב"ה עצר את ההתפשטות של כוחות הטבע או את רצון עם ישראל לתרום למשכן. בעקבות העצירה הזאת, הקב"ה בא ללמד אותנו יסוד חשוב. אין האדם יכול להשלים לבדו את רצון הבורא. כדי שהמעשים שלו יתקיימו לאורך זמן, עליו לציית לציווי של הקב"ה.
כאשר הקב"ה עוצר את התלהבות בני ישראל באיסוף התרומות או מרסן את כוחות הטבע, הוא מאפשר את השלמת (מלשון שלמות) מעשה האדם לקראת השכנת השכינה במשכן או קיום הבריאה.
"ושוב שצריך האדם בכל מעשה לידע כי אין בכחו באמת להשלים רצון הבורא כראוי. ועל ידי ההכנעה בסוף המעשה לבקש עזר מהקב"ה ע ידי זה נשלם המעשה ונעשה דבר של קיימא" (שפת אמת פרשת ויקהל שנת תרל"ז דף 222). אנחנו מוצאים עיקרון דומה בענין מחצית השקל, כאשר התורה מונעת מהעשיר לתרום יותר מהאחרים. לעומת זאת, העני חייב להתאמץ ולתרום כמו כולם. כמו שכתוב: הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. (שמות ל,טו).
עלינו לנהוג בימים אלה לפי העקרונות שלמדנו מדברי ה"שפת אמת". חובתנו לעשות ולתרום למען בנין בית המקדש השלישי עד שהקב"ה יגיד לנו די. וכך הוא ישלים את המעשים שלנו בהשכנת השכינה בבית המקדש.ההתנהגות של "שב ואל תעשה" בנושא בית המקדש מנוגדת למה שעשו אבותינו במדבר. עלינו לגלות התלהבות והכרת הטוב כלפי הקב"ה, מאחר שהוא זיכה אותנו בכיבוש ארץ ישראל ונתן לנו ריבונות מלאה על ירושלים.
נראה לומר שיש רמז נוסף המעיד על חשיבות מעשה האדם למען בנין בית המקדש השלישי. בתחילת פרשת ויקהל, התורה מזהירה אותנו מפני קדושת השבת שאינה נידחת מול מלאכת עשיית המשכן. נראה לומר, שעלינו לפעול במרץ למען חידוש עבודת הקרבנות ובנין בית המקדש בכל יום ויום, וביום השבת להפסיק את העשייה. לדאבוננו, יש אנשים ש"מחמירים" ואינם עושים דבר למען בית המקדש הן בשבת, הן בשאר ימי השבוע.
בע"ה נלמד מאבותינו שעמלו ועשו מעל ומעבר למען עשיית המשכן וכליו. לאחר מכן, הקב"ה התערב ועצר את איסוף התרומות, כדי לקיים את מעשיהם. עלינו לזכור שהכול התחיל מהתלהבות עצומה שגילו בני ישראל לקראת בנית בית לה'. גם אנחנו נשתדל לחדש את ההתלהבות הזאת ולשתף את כל ישראל ללא יוצא מן הכלל במשימה הלאומית של בנין בית המקדש השלישי בב"א.