מדיניות כלכלית וחברתית תורנית
בפרשתנו יש פיסגה של משנה חברתית כיאה לשמה 'בהר', ובשני נושאים מרכזיים: היחס לארץ והיחס לאדם הנצרך ולרכושו. עקרון יסוד המתייחס לשני הדברים גם יחד בא לידי ביטוי בפסוק "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ; כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה,כג). עם ישראל מצווה על יחס מיוחד לכל הגרים והתושבים בארץ ולצרכיהם מיוחדים.
הדברים שייכים כמובן גם לדורנו. למדינה יהודית ריבונית יש גם סמכות וגם אחריות לנהל את המדיניות הכלכלית החברתית בכפוף לעקרון הכפול של "כי לי הארץ" ושל "וכי גרים ותושבים אתם עמדי". בגולה האדם או הקהילה יכלו להשפיע בתחומים אלו לכל היותר בסביבה הקהילתית הסגורה, במדינה ריבונית אין אפשרות לחמוק מלקבוע מדיניות וסדרי עדיפויות של משטר כלכלי וחברתי. זו למעשה מצווה מהתורה.
מן המפורסמות שכלכלת מדינת ישראל זוכה להערכה רבה בעולם ומקבלת ציונים גבוהים מהבנק הבינלאומי, מארגון המדינות
עלינו לערוך חשבון נפש האם המחיר החברתי אינו מסכן את החוסן הלאומי, את הסולידריות החברתית ואת הנאמנות האזרחית.
המפותחות ומבכירי הכלכלנים בעולם. השקל הוא מטבע חזק, האינפלציה נמוכה, שיעור האבטלה מצטמצם, הצמיחה יציבה ועומדת על 4-5% והתוצר לנפש עולה בהתמדה. יציבות הכלכלה איפשרה למשבר הכלכלי העולמי לפסוח עלינו.
הכלכלה היא ציר בעל שני קצוות: קצה אחד הוא פיננסי והשני חברתי. הם מחוברים זה בזה ואי אפשר לנתק בין מדיניות כלכלית למדיניות חברתית. תמונת המצב החברתית של מדינת ישראל קשה וחמורה. בניגוד למצב הכלכלי, מדינת ישראל מפגרת באופן ניכר אחר המדינות המפותחות בכל המדדים החברתיים המקובלים בעולם. אנו שיאני העולם בשיעור העוני, בעיקר בקרב ילדים, ובפער שבין עשירים מופלגים לעניים מרודים. כשליש מאוכלוסיית המדינה חיה בתנאי עוני מחפירים, וכמחצית מהמועסקים מרוויחים כה מעט עד שאינם מגיעים לסף המס.
מציאות זו אינה רק בגלל שיעור אי-העסקה גבוה בקרב חרדים או נשים ערביות. למעלה ממיליון מועסקים אינם יכולים להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם. השיטה הכלכלית בישראל שמביאה לצמיחה, מגדילה את שיעור העשירים בישראל ובמקביל את הפער בין עניים לעשירים.
מחיר כלכלי למען החברה
מחיר חברתי קשה זה מחייב תגובה. לאור דברי התורה אין לשלם מחיר חברתי גבוה כל כך תמורת הישגים כלכליים לשמם. עלינו לערוך חשבון נפש האם המחיר החברתי אינו מסכן את החוסן הלאומי, את הסולידריות החברתית ואת הנאמנות האזרחית. האם אין חשש שעובד עני יסרב לשרת במילואים או לשלוח את ילדיו לצה"ל? האם אפשר לצפות שיהיו אזרחים נאמנים?
מה נלמד מפרשתנו על השיטה הכלכלית-חברתית הראויה? התורה מאמצת את הכלכלה החופשית ומאפשרת לאגור הון ולרכוש מקרקעין. מצוות השמיטה מתוצרת חקלאית, ומהון כספי אחת לשבע שנים, מעידות שצבירת הון מוגבלת לשבע שנים. חזרה לאחוזה ולנחלה ביובל מלמדת שצבירת הון קרקעי מוגבלת לארבעים ותשע שנים!
מדיניות רווחה צודקת והדאגה לנצרכים צריכה לשאוב השראה מדברי הרמב"ם (סוף הל' מתנות עניים): "לעולם ידחוק אדם עצמו בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. ואפילו היה חכם ומכובד והעני (=נעשה עני) יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות... כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. והרי הוא בכלל 'ארור הגבר אשר יבטח באדם' (ירמיה יז, ה)".
שורש הבעיה אצלנו נעוצה בשני מישורים; הראשון - אי הבנה, או התעלמות, מכך שמדיניות כלכלית היא למעשה גם מדיניות חברתית. ה'יד הנעלמה' הכלכלית היא היצע וביקוש, שוק חופשי, הפרטה, פיקוח רופף על מנגנוני השוק, אי אכיפת חוקי העבודה ועוד. התוצאה - שיעורי עוני גבוהים ופערים חברתיים בלתי נסבלים.
יעדים חברתיים ברורים
המישור השני - בעוד שבתחום הכלכלי מוגדרת מדיניות עם יעדים כמותיים ברורים, המעוגנת בחוקי אחוז האינפלציה, אחוז הגירעון, אחוז הגידול בתקציב וכד', בתחום החברתי אין יעדים כמותיים כמו שיעור גידול או הפחתה בעוני, שיעור צמצום הפערים בשכר ועוד. במישור זה הממשלה והכנסת מסתפקות בהצהרות כלליות שאינן עומדות במבחן המציאות. קיים איפוא חוסר איזון בולט בין הזרוע הכלכלית לבין הזרוע החברתית.
בתפקידיי השונים בפוליטיקה של מדינת ישראל ראיתי גם את הצד החברתי הזה. אנשים שאינם עושים למחייתם נופלים כעול על הציבור והמדינה. המשנה החברתית הנגזרת מכך ברורה, ודי לחכימא ברמיזא!
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')