מינוי מלך היא מצוה כלל ישראלית - העם צריך למנות על עצמו מלך. אך בתורת החסידות דרשו זאת גם על כל אדם - כל אחד צריך למנות על עצמו מלך, "ומאן מלכי - רבנן", שיעמיד על גביו רב.
על דרך זו ניתן גם לדרוש, שכל אחד מישראל מצווה שהוא עצמו יהיה מלך. המהר"ל מדבר רבות על ג' הכוחות שבאדם: שכל, נפש וגוף. ג' כוחות אלו מסומלים בג' אברים: מוח לב כבד, והם ראשי התיבות: מלך. כאשר האדם מתנהג באופן שהשכל שולט על כל האברים שתחתיו, אז הוא מתנהג כמלך, אך כשהאדם מובל על ידי צרכי הגוף ותאוותיו, והמוח נשלט על ידם, הרי הוא כבהמה. לכן כתב הרמב"ם בשמונה פרקים, שאם אדם משועבד להנאות גשמיות, ואוכל למשל דברים שעלולים להזיק לו, ואינו מסוגל להתגבר על תאוותיו - "זה והבהמה אצלי שווים". שכן הבהמה מונהגת על ידי האינסטינקטים שלה, שמקורם בגוף, ואילו אדם צריך להיות מודרך על ידי השכל.
גם צורת גוף האדם מורה על מעלתו: הראש למעלה וגופו למטה, ואז הוא מלך. לעומת זאת הבהמה ראשה תמיד למטה בחיפוש מתמיד אחר המזון. על כן כשהאדם מתייעץ עם שכלו אנו אומרים שהוא "נמלך" בדעתו.
בספר הכוזרי שואל המלך את החבר מהי דמותו של החסיד. החבר מתאר בפניו את האיש המפקח על מדינתו, מחלק לכל תושביה את מזונותיהם, מספק צרכיהם ונוהג בהם בצדק וכו'. וכשנזקק לתושביו ימצאם מוכנים לשמוע דבריו וכו'. וכשיצוום יעשו כמצותו וכשיזהירם יזהרו באזהרתו. אמר לו הכוזרי: על החסיד שאלתיך ולא על המושל. אמר לו החכם: החסיד הוא המושל, הוא האדם שחושיו ואבריו נשמעים לו, כמו שכתוב: "ומושל ברוחו מלוכד עיר".
וכך מפרש האבן-עזרא בפרשת נזיר: "מילת נזיר מל' נזר, והעד: 'כי נזר אלקים על ראשו'. ודע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא מי שחפשי מן התאוות".
חז"ל אומרים (ע"פ ביאור התוס' ברכות ז) שבלעם רצה לקלל את ישראל בקללה קצרצרה באותו הרגע שבו ה' כועס על ישראל ולומר "כַּלֵּם!". אימרה חסידית מבארת קללה זו כהיפוך אותיות מלך - כבד לב מוח - שהמוח יהיה נשלט על ידי הכבד. ואמנם הצליח במזימתו - "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". אם כן "שום תשים עליך מלך", משמעותו - הֱיֶה מלך.