אתמול, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חזרתי מן הספרייה העירונית, המום ודואג.
לקחתי את ילדי להחליף ספרים ובמקרה ראיתי על אחד ממדפי ספרי הילדים, ספר צבעוני ומאוייר של "דיסני", על "המזרח התיכון". כמו ילד סקרן דיפדפתי מהר לראות מה כתוב על ישראל. וכך נכתב כ"מי הם הישראלים?": "ישראל היא מדינה צעירה. היא נוסדה ב-1948 בידי האומות המאוחדות שרצו כי ליהודים תהיה מולדת לאחר הזוועות שעברו עליהם בשואה. כשישה מתוך כל עשרה ישראלים שורשיהם באירופה, באסיה, באמריקה הצפונית והדרומית או באפריקה. מוצאם של הישראלים הוא ב-80 מדינות אחרות לפחות. כ-80 אחוז מהם יהודים. האחרים הם מוסלמים או נוצרים פלסטינים".
כן. זה מה שרשום עלינו: לא שחזרנו לארץ מולדתנו, לא שפעם היו פה קצת יהודים ואפילו לא שהעליות של העת החדשה התחילו הרבה לפני השואה. לפי הספר, המתיימר לספר לילדנו מה זו ישראל, אנו בסה"כ פליטים שהגיעו לכאן, לפי רצון האו"ם, בגלל כמה נאצים שהוציאו עלינו את העצבים. מילא שהספר אינו ציוני, אך מה עם העובדות?!
השאלה היא כיצד חדר הנרטיב הערבי הרואה בנו גורם זר, שהתיישב פה רק בגלל אשמתם של האירופאים, אל תוך ספר ילדים זה?
מיד, מיהרתי לבדוק מי הגורם שאחראי לאישור התרגום הנורא. מסתבר, שהספר יצא בהוצאת "ידיעות ספרים", הוצאה שדווקא נותנת לנו גם ספרות יהודית ושורשית מצויינת.
זו לא הבעיה היחידה בספר. ב"מפת המזרח התיכון", הנמצאת בתחילת הספר, ישראל צבועה כחלק מירדן ועוד "טעויות" אנטי ישראליות רבות.
אינני יודע כיצד זה "עבר" את מסך הוצאת הספרים. שגגה או זדון, טעות או הטעיה. להוצאת הספרים אפנה בהקדם. ואולם, חוששני כי גם לנו, אלו המציינים את יום השואה ומלמדים עליה בכל עת, יש לא מעט אחריות.
בשנים האחרונות הפכה השואה לאחת מן הפרות הקדושות היחידות שקיימות במדינתנו. לשם הדוגמא, מי שיבדוק מהו הנושא הכי מקובל להצגות המיועדות לבתי ספר תיכונים- יגלה שזו השואה. חלק מזה נובע משום שזהו הנושא היחיד שהתלמידים יתייחסו אליו ברצינות ועל כן, הם לא יעזו להפריע למהלך ההצגה.
אך נראה שזה יותר מכך.
השואה הפכה למעין הר סיני - כזה שעומד בפני עצמו ומבטל את שהיה לפניו. אינני רוצה חס וחלילה לזלזל בחשיבות הוראת השואה! מיותר לומר עד כמה חשוב שכל ילד ידע שזהו מאורע יוצא דופן בעל משמעויות מכריעות לכל תחומי המחשבה והחיים. ואולם, אל לנו להבליט את השואה כדבר עצמאי נטול הקשר. אנו צריכים להעביר את תודעתה כאירוע הנמצא על רצף היסטורי עתיק יומין.
בכך, לא רק נמנע את השתרשותו של הנרטיב הערבי הפוסל מאיתנו את קיומנו הציוני, אלא גם נעשיר את לקחה של השואה.