דת היא בראש ובראשונה מוסר. מוזר ועצוב איפוא לראות שלמפלגות הדתיות יש הרבה דברים לומר על עניינים מגזריים, דמוגרפיים, גיאוגרפיים וצבאיים – אך מזמן אין להן דבר לומר לציבור הכללי לגבי מוסר, זוגיות ומשפחה.
כל זמן שהציבור החילוני נמנע מניסיונות לכפות את אורחות חייו ואמונותיו על הדתיים והחרדים, היה אולי הגיון בהסדר של חיה ותן לחיות. אולם קמפיין "הדרת נשים" הפר את הסטטוס קוו. כוהנות הדת הפמיניסטית מבקשות עתה לכפות על הדתיים את תפיסתן הלעומתית לגבי היחסים בין המינים – ובכך לרוקן את הדת, שהיא בראש ובראשונה דת של אהבה זוגית ומשפחה, מכל תוכן ממשי.
תחילה נכפתה התפיסה הפמיניסטית-מיליטנטית על הציבור הכללי. ח"כ-דאז נעמי חזן ממרצ – היום נשיאת הקרן החדשה לישראל – הקימה את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ב-1992. שלוש שנים מאוחר יותר הקימה חברתה להשקפה, ח"כ תמר גוז'נסקי הקומוניסטית, את הוועדה לזכויות הילד. שתי הוועדות פועלות מאז לעודד מדנים, חשדנות ופנקסנות קטנונית בין גברים ונשים, ולערעור סמכותם של שני ההורים מול ילדיהם.
פעילות זו מסתייעת בשקרים אקדמיים גסים ומניפולציות עיתונאיות היוצרות לכלל גברים דימוי של מפלצות אלימות וסוטי מין בזויים ושפלים. מנגנוני החתרנות הפכו את אב המשפחה ממי שמופקד על המוסר, הביטחון, החוק והסדר, לעלה נידף החי בפחד מתמיד שאשתו ו/או ילדיו יסלקו אותו מביתו באמצעות תלונה כוזבת במשטרה.
ארגוני נשים מעודדים גירושין ו"חד הוריוּת", למרות שהם יודעים שילדים הגדלים ללא נוכחות קבועה של אבא בחייהם מצויים בסיכון גבוה פי כמה וכמה לנשור מלימודים, להידרדר לפשע, להיכנס להריון בגיל צעיר או ליפול קורבן לפגיעה מינית, מאשר ילדים שגדלים עם אבא מעורב
מערך הרווחה הפמיניסטי-מיליטנטי בישראל מאלץ כרבע מילדי הגירושין להיפגש עם אבא במסגרת איומה הקרויה "מרכז קשר", למרות שנגד רובם הגדול אין כל ראייה אמיתית לגבי אלימות או "מסוכנות".
על פי מידע שהציג ח"כ עתניאל שנלר בפני שר הרווחה ולא הוכחש, שיעור ההפניות למרכזי קשר גבוה פי ששה משיעורם הממוצע במדינות המפותחות. מדובר במפגשים בני שעה אחת בשבוע, בחדר קטן ומכוער במתקן ממשלתי, תחת פיקוח צמוד של עובדת סוציאלית או בת שירות לאומי.
ה"מפקחת" – שמבחינת גילה יכולה בחלק מהמקרים להיות בתו של המפוקח – בודקת כל תנועה של האב ומדווחת הלאה, כאילו היה גורילה במתקן ניסויים. לכל העסק יש כנראה מטרה אחת: יצירת סבל במנות גדולות מספיק בכדי לגרום לאבות ולילדים למאוס בקשר ביניהם.
ארגוני נשים מעודדים גירושין ו"חד הוריוּת", למרות שהם יודעים שילדים הגדלים ללא נוכחות קבועה של אבא בחייהם מצויים בסיכון גבוה פי כמה וכמה לנשור מלימודים, להידרדר לפשע, להיכנס להריון בגיל צעיר או ליפול קורבן לפגיעה מינית, מאשר ילדים שגדלים עם אבא מעורב.
מה עושה הציונות הדתית, על רבניה, נדבניה, אנשי האקדמיה והמנהיגים שלה, בכדי להציל את עם ישראל מהסרטן הזה? מעט מאוד. יש כאן פשיטת רגל מוסרית, אבל גם פספוס של פוטנציאל אלקטוראלי עצום. משום שכל חילוני שעובר תחת מסרקות הברזל של המנגנון הפמיניסטי-מיליטנטי הוא תומך בפוטנציה של תנועה שתחרות על דגלה את המוסר היהודי, שבו איש הוא איש ואישה היא אישה, ושניהם חיים סביב אידיאל המשפחה וגידול הילדים.
כל אב שבית המשפט למשפחה הפך לעבד מזונות המורחק מילדיו; כל סבתא שהאקסית של בנה מונעת ממנה לחבק את נכדיה; כל אישה שרואה כיצד ילדיה נפגעו ממהלך גירושין חפוז: כל אחד כזה עשוי להצביע עבור מפלגה דתית, אם נציגיה רק יתחילו להילחם על ערכי המשפחה.
במקום זאת, בראש שתי ועדות הכנסת האנטי-משפחתיות עומדים ח"כים דתיים המשרתים בהתלהבות את האג'נדה של נעמי חזן. כמו מתעקשים לקיים את הכתוב בסוף מסכת סוטה: "בית וועד יהיה לזנות... בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו."