העבריינים הכסילים שניקבו את צמיגי מכוניתו של מזכ"ל 'אמנה' זאב חבר (זמביש), כשביקר בגבעת האולפנה השבוע, הקדימו באיזה חודש וחצי את העיתוי המושלם: ט' באב, חורבן בית המקדש וירושלים, שאחת הסיבות לאובדנם, היתה שנאת חינם, ושריפת אסמי התבואה בעיר בידי הסיקריקים.

מי שהיעד שלו הוא להחריב באופן מוחלט את ההתיישבות ביו"ש, כל כולה, הולך בדרך הנכונה. שימשיך לנקב צמיגים, בעיקר של זמביש.

זה נכון, אגב, גם לגבי שורפי המסגד השבוע בכפר ג'בע. אני לא אופתע אם יתברר בעתיד שמדובר באותם אנשים, כי מדובר באותו סוג של פשע. אם מישהו מוצא איזשהו הבדל בין שריפת מסגד מוסלמי לפגיעה ברכוש יהודי, שידווח לי. אני לא מוצא אחד כזה.

ישנם גורמים בהתיישבות ששיכללו את המשפט המפורסם של הזהירות בדרכים. לשיטתם, אל תהיה צודק ואל תהיה חכם. כשהרב יאיר פרנק, רבה של עמונה, אדם נבון ובעל מזג נוח מיסודו (שאני בוודאי לא חושד בו חלילה בתמיכה או במעורבות במעשה כמו ניקוב הצמיגים) נגרר אחרי גופים קיצוניים, פונה למזכ"ל מועצת יש"ע דני דיין, המבקש להשתתף בשביתת הרעב בירושלים נגד הרס בתי האולפנה, ואומר לו שהוא יכול לבוא לשבות רעב, אבל לא לדבר (דיין תיכנן לקיים במקום מסיבת עיתונאים, ולהודיע על תמיכתו במאבק נגד הרס הבתים), הוא עונה באותו רגע – רק באותו רגע - בדיוק על שתי התכונות הנ"ל. אם הרב יאיר פרנק רוצה להיות בטוח, שעמונה תימחק מעל פני האדמה, שימשיך לשלוח הודעות כאלו לדני דיין. כל הודעה כזו היא מירשם בדוק לכך שעמונה תחרב עד היסוד.

ובחזרה לזמביש. (גילוי נאות: אני עורך גם את בטאון תנועת 'אמנה'. אבל כמי שגם כתב כמה ספרים בלעדיים על ההתיישבות בי

בעשרים השנים האחרונות אין התיישבות ביו"ש בלי זמביש, ואני אומר זאת ללא כל כוונה לפגוע בכל ראשי המועצות ביו"ש ועובדיהם, שעושים עבודת קודש אמיתית. אני לא רוצה להתייחס למי שמעולם לא בנה בית ולא נטע עץ, וכל כוחו במלל ריקני

ש"ע, ומכיר את ההיסטוריה שלה לעומק יותר מרבים אחרים, אני מרשה לעצמי, סליחה מראש מעומק הלב על חוסר הצניעות, להציג את עמדותי כבר-סמכא).

בעשרים השנים האחרונות אין התיישבות ביו"ש בלי זמביש, ואני אומר זאת ללא כל כוונה לפגוע בכל ראשי המועצות ביו"ש ועובדיהם, שעושים עבודת קודש אמיתית. אני לא רוצה להתייחס למי שמעולם לא בנה בית ולא נטע עץ, וכל כוחו במלל ריקני. בני קצובר, דניאלה וייס, מנחם פליקס וחבריהם לגוש-אמונים חוללו בישראל מהפכה אדירה, בקנה מידה אסטרטגי, כשהובילו את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון.

אבל מהפכה, כמו כל מהפכה, צריכה גם את שימור המהפכה. בהיסטוריה מוכר המשפט 'היום השני של המהפכה', הבא לתאר את הקושי שלה. קשה לחולל מהפכה, אבל קשה הרבה יותר לשמור עליה לדורות, לקבע אותה כמציאות בלתי הפיכה. ומי ששומר בעשרים השנים האחרונות על מהפכת ההתיישבות של אנשי גרעין אלון-מורה וגוש-אמונים, הם קודם כל עובדי 'אמנה' בראשותו של זמביש.

שימור המהפכה, בוודאי במציאות של ממשלות עויינות להתיישבות כמו ממשלות רבין, ברק, אולמרט ואפילו שרון, מחייב לדעת איך למצוא מסילות למנהיגים, לדעת איך לדבר איתם, לפעמים להישיר מבט נוקב, להכיר יותר מכולם את העובדות האמיתיות ולנצל אותן לטובת ההתיישבות. חשוב לדעת מתי ואיך לעשות צעד אחורה, כדי שבעתיד ניתן יהיה להתקדם שני צעדים קדימה. זו היתה תמיד גדולתו של זמביש.

היסטוריה של משת"פ

אני רוצה להביא שתי דוגמאות למשת"פיות של זמביש עם ממשלות שפעלו נגד ההתיישבות. כן כן, בדיוק כך. בקיץ תשנ"ה, 1995, כשממשלת רבין רקחה את הסכם אוסלו ב', זמביש שיתף איתה פעולה בחשאי. באישור של רבין הוא עיין במפות הנסיגה המתוכננת – היחיד מחוץ לגורמי משרד הביטחון, ורבין עצמו, שראה את מפות הנסיגה תוך כדי הכנתן. זמביש העיר את הערותיו. לא מעט בזכות ההערות הללו, אף יישוב לא נפגע מהנסיגה.

כל 'עורקי החיים' ההכרחיים להמשך קיום ההתיישבות – כבישים, קווי חשמל, קווי טלפון, קווי מים, קווי ביוב וכו' -  נשארו בזכותו בשליטה ישראלית. ההתיישבות שרדה את הסכם אוסלו ב', ואף יישוב לא נפגע, לא מעט בזכות זמביש, ומאז היא ממשיכה לגדול ולהתפתח. אחזור שנית: ההתיישבות שרדה את הסכם אוסלו ב', ואף יישוב לא נפגע, לא מעט בזכות זמביש.

בזכותו יכול עד היום כל תושב ביו"ש להיכנס לרכבו, להתניע, לצאת מיישובו או להגיע אל יישובו באופן חופשי, בלי הגבלות. זמביש היה יכול להתנהג כמו משה פייגלין או בני קצובר, 'לשבור כלים', לא לדבר עם אף אחד, להפגין ולמחות ולצעוק ולהיות מה זה צודק. פייגלין אפילו היה מוחא לו כפיים. רק שלא מעט יישובים היו מתפרקים כתוצאה מההסכם.

בחודש חשוון תש"ס, אוקטובר 1999, כשראש הממשלה אהוד ברק ביקש לעקור מאחזים ביו"ש, זמביש שוב התנהג במשת"פיות והגיע איתו להסכם, שכלל גם עקירת מאחזים. ההסכם קבע ששמונה מאחזים שהיו אמורים להיעקר, הוכרו כחוקיים לחלוטין, וסכנת עקירתם חלפה. לגבי שני מאחזים נוספים שהיו אמורים להיעקר, בטלה גזירת העקירה, הגם שמעמדם 'הוקפא'.

עוד שני מאחזים נשארו על כנם אך מעמדם שונה. ושישה מאחזים נעקרו – כולם לא מאויישים!! חמישה מאחזים מאויישים הועתקו למקומות חלופיים, שם הם ממשיכים להתקיים ולהתפתח עד היום. לגבי שני מאחזים נקבע כי הם ישובו למקומם הראשוני, עם גמר הליכי התיכנון, כפי שאכן קרה לבסוף. בזכות המשת"פיות. פרטים מלאים בספרי 'כנגד כל הסיכויים'.