המאבק גבעת האולפנא חשף את השינוי החברתי העמוק שעוברת ההתישבות ביש"ע.
הקוד האמוני הישן עוד מתקופת גוש אמונים עדיין חי, קיים ובועט, וכל עימות עם הממשלה או גורמי חוץ מגרה חלקים פנימיים מופנמים של היסטריה מתלהמת. אך ההסכם של הרב זלמן מלמד בבית אל מסמן לנוער ולציבור ביש"ע "תרגיעו", ותירגעו. המסר הוא שאנחנו חזקים מספיק לנהל מו"מ ולהגיע להישגים של הגדלת ההתישבות כתשובה ציונית הולמת לכל בג"ץ, ולכל עוולה משפטית.
בעקבות הסרת חוק ההסדרה מסדר היום התפרצה הלהבה הלוחמנית הגועשת, ומושגים כמו "מסירות נפש", "יהרג ואל יעבור" "מנסרים וגודעים לנו איברים" וכ'ד. בדרך כלל לסגנון כזה מתלוות פעולות אלימות של ניקוב צמיגים, הפעם לא רק מ"כוחות הרשע" של הצבא והמשטרה, אלא אפילו זמביש. הפעולות התמהות והתימהוניות של "תג מחיר" בכפרים ערבים חושפות הגיון מעוות על סף הקרימינלי. אגב, פעילות המהווה סכנה ערכית אסטרטגית להתישבות, ולא נכון לפטור אותה במונחים של "עשבים שוטים".
מבחינה היסטורית התבססה ההתישבות ביש"ע, על מסרים אידאולוגיים ערכיים חיובים, א שר התנסחו תחת ההשראה האמונית מבית המדרש של תלמידי הרב קוק.
יש המבקרים וטוענים שהיתה הגזמה וניפוח אידאולוגי, רוחני מדי, רוויי באידאליזציה על סף המשיחיות. בצד שני התפתחה שפה "קורבנית" לעתים "התאבדותית", אשר שאבה דימויים וסמלים מההיסטוריה היהודית, מצדה, שואה וכ'ד. ההצלחה של ההתישבות היתה שבין לבין צמחו חלוצים אנשי מעשה, אשר ידעו בנסיבות קשות לקדם תנופת בנייה יוצאת מהכלל.
לאחר תקופת הבראשית של "גוש אמונים", עברה ההתישבות התמסדות מסויימת במועצת יש"ע, ומאבקיה קבלו צביון אידאולוגי-
ניכר שראיית המציאות הנוכחית של רוב מתישבי יש"ע שאנו נמצאים על סף חדש של מציאות אי רוורסיבילית המחייבת מאבק מאוזן יותר, וכל המשך התקדמות בבנייה מצדיק וויתורים נקודתיים, בבחינת צעד לאחור, ושני צעדים קדימה
פרגמטי. השיא היה אירועי כפר מימון במאבק על גוש קטיף, בו חל שבר ומועצת יש"ע הואשמה, ולא לראשונה, וגם לא לאחרונה, בסוג של משת"פיות עם הממשלה.
המאבקים הבלתי פוסקים על כל ישוב וכל גבעה, משבר הסכמי אוסלו והאינתיפדות של הפלשתינאים, גרמו לציבור להתעייף, להתבגר, להתברגן להתיישן ולהתקבע.
בעקבות כך פרץ "מרד הנעורים" של נוער הגבעות ניסה לקבוע רף וסף חדש בהתנהגות האמונית, והגיע לשיאו בסטייה הקשה של "תג מחיר". בעקבות הפינוי/גירוש של גוש קטיף וחומש, נוצר קו תפר ושבר חדש בין הממלכתיים והמתנגדים. קו אשר היו לו גם משמעויות אמוניות ודתיות, ומשפיע גם על תהליכים חברתיים בציבור הדתי לאומי. בהתישבות מועצת יש"ע נתפסה כגורם יותר ממלכתי, אם כי תמיד ניהלה מאבק כפול. בקצה היותר קיצוני נוצרה קבוצה משמעותית בהנהגת הרב דב ליאור, הרב דודקביץ והרבנים מלמד.
המיוחד בהסדר הנוכחי בגבעת האולפנא, שהוא הושג ע"י הרב זלמן מלמד, אשר נחשב כמייצג יותר את הקו המיליטנטי, וכאן החידוש הגדול. צעד זה מבשר הבשלה של תהליך של בגרות והתבססות ההתישבות, המכירה בכוחה, ומסוגלת לנהל מו"מ עם הממשלה, לאו דווקא ממתוך חולשה. ניכר שראיית המציאות הנוכחית של רוב מתישבי יש"ע שאנו נמצאים על סף חדש של מציאות אי רוורסיבילית המחייבת מאבק מאוזן יותר, וכל המשך התקדמות בבנייה מצדיק וויתורים נקודתיים, בבחינת צעד לאחור, ושני צעדים קדימה.
יש כאן בעצם המרה של הקוד האמוני, לקוד יותר מפוכח, שקול, ערכי אך גם פרגמטי, אידאלי אך גם עסקי. וזה מהווה הישג התפתחותי של בגרות והבשלה.
קשה מאוד לאדם יחיד לשנות אופי, בשל גורמים גנטיים וסביבתיים. כך גם לציבור, לאום או מיגזר קשה לשנות דפוסי התנהגות ושפה. ניתן לקוות שהסכם פינוי גבעת האולפנא מסמן שינוי מבורך באופי, בשפה ובהתנהגות של הציבור ביש"ע. המאבק נותר לא על גבעה כזו או אחרת, אלא בשדה של התיקשורת הישראלית והבינלאומית, בהסרה ובהתחברות מחדש לחברה הישראלית.
עדיין רצוי ללמוד את השפה המשפטית, לזהות גורמים עוינים בפרקליטות ובבג"ץ, ולהלחם בהם בכלים שלהם, שפת החוק והמשפט, הניתנת לפרשנות כזו או אחרת, כולל פרשנות אמונית. אבל תם עידן הגבעות ביש"ע.