השמות מולנו, ואנו חוזרים לטראומה

היום נערוך אנחנו, המשפחות השכולות, את ה"טקס" התקופתי שלנו בביהמ"ש העליון.

בכל כמה שנים הממשלה מחליטה לשחרר מחבלים רוצחים בתירוץ כזה או אחר - כדי לשחרר חייל חטוף, כדי להחזיר גופות חיילים או סתם כך כדי להתחיל מו"מ, או אם יורשה להשתמש בפרפראזה על אימרה ישנה - מו"מ שמום.

המשפחות השכולות משלמות את המחיר - בסבל, בחזרה לפיגוע ששינה את חייהן, לטראומה שבה הן נלחמות שנים ארוכות. בכל פעם מנסים להשתקם ובכל פעם הממשלה מחזירה אותנו שוב לעין הסערה, לסבל ולכאב.

הדינמיקה של התהליך לא משתנה. מתחילות שמועות על שחרור מתקרב, ארגוני השכול המייצגים מאות חללי טרור ואלפי בני משפחות מודאגים מעלים את דאגתם, יש הכחשות מכל עבר.

ההחלטה סגורה מראש ומובטחת לגופי חוץ עוד לפני שהישראלים יודעים עליה. האמריקנים, הפלשתינים - כולם מקבלים הבטחה, עם קריצה או בלי, שיהיה בסדר. עכשיו רק צריך לחצות את מסך העשן של התקשורת ושל דעת הקהל

 

בסוף שוב הממשלה מתכנסת, שמועות על הצבעה צמודה, ראש הממשלה משכנע, התקשורת חוגגת, והכל אפוף מסך עשן ושקרים שנועדו ליצור אצל דעת הקהל מראית עין של ויכוח, של התלבטות, של קושי אמיתי.

אבל ההחלטה סגורה מראש ומובטחת לגופי חוץ עוד לפני שהישראלים יודעים עליה. האמריקנים, הפלשתינים - כולם מקבלים הבטחה, עם קריצה או בלי, שיהיה בסדר. עכשיו רק צריך לחצות את מסך העשן של התקשורת ושל דעת הקהל.

48 שעות לפני השחרור מפרסמים את הרשימות. דואגים ששמות המחבלים יהיו כמה שיותר קשים לזיהוי, הרי זה קל עם שמות ערביים (איך תכתוב במדויק מאווז אבו שרח?) המשפחות מסתערות על הרשימה, מחפשות את השמות "שלהן", את אלה שרצחו את יקירן ועכשיו עומדים לצאת לחופשי. אחר כך מגישים בג"ץ. סוג של טקס סיום לתהליך בזוי שלא ראוי לראות אור יום. טקס שחותם את הסאגה - עד לפעם הבאה.



הפעם אנחנו יודעים בדיוק מתי הפעם הבאה, הרי הבטיחו ארבע פעימות בכל כמה שבועות. עברנו משחרור בכל כמה שנים לשחרור סיטוני ומתוזמן מראש. הרי כולם ידעו מה יפסוק בג"ץ. בג"ץ יאמר שההחלטה בסמכות הממשלה ושהוא לא מתערב בהחלטות שלה.

היום בצהריים נערוך, אנחנו המשפחות השכולות, את הטקס התקופתי שלנו בבית המשפט העליון. אלא שזה יהיה טקס בבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לחוק יבש ולביורוקרטיה חוקית. צדק לא יהיה שם. כי אותו בית משפט עליון שדוחה את עתירות המחבלים וחותם את פסק דינם ואת השארתם בכלא, אותו בית משפט ואותם שופטים מכשירים את שחרורם בעסקאות מפוקפקות של הממשלה.

אבל יש לנו תקווה קטנה. אחרי שבג"ץ החליט בעתירה בעניינו של ראש העיר צבי בר שזה "כשר אבל מסריח" ומנע את ריצתו בבחירות, אנו מצפים משופטי בג"ץ לגלות אומץ וגם הפעם, בעתירה נגד שחרור המחבלים, על רקע חוסר סיבה אמיתית לשחרור, לומר לממשלה שההחלטה לשחרר מחבלים רוצחים מורשעים היא "כשרה אבל מסריחה".