עם מעט הידע שיש לנו במכמני מערכת השלטון. ברור לכולם שאחד מעמודי התוך של החינוך הישראלי התלוי הוא משרד החינוך. בעבר היו שם נציגים מכל קצוי הקשת. פשרה נבונה טובה ומתבקשת. אך דא עקא ויצעקו אחדים כמו כרוכיא.
האלו ערכי השלטון המבוסס על דמוקרטיה. כל שר חינוך ופעלו. כל אחד כולל האחת יגיד את אשר לו. יעלו על נס את יסודות זכויות האדם. וכל אחד יעשה בהם כרצונו באשר הוא שם. חשוב לכל מי שמעט שכל בקדקודו. לדעת ולהבין כל דבר מיסודו. מהיכן בא ולאן הוא הולך. ממתי ולמה ואיפה ואיך. חשוב הלימוד לנהל מערכת חיים. גם לימודי קדש וגם למודים כלליים. מחד עומדים מורי האומה ומורים לנו איך ומה ללמוד. ומאידך שרת החינוך עמדה ואמרה איך ולמה ומה למדוד. חשוב ללמוד גם את זכותינו על הארץ. כי מבלי זה נדמה לבורים ועמי הארץ. כן, גם לבני עמנו היושבים בחוץ לארץ.
הגברת אלוני היתה שרת התקשורת והדואר והחינוך והתרבות. היא גם תרמה לשוק הטלפון הנייד שיהיה גם בתחרות. המציאה סגנון מענה אוטומטי לכל מי שפונה למרכזייה. "המפקחת תענה מיד... נא להמתין" . ומיד אחרי המתנה היית שומע קול גברי כזה:"כן, פיקוח שלום, או מרכזיה שלום" ומה אם הייתה עושה תקנה לומר :"הפיקוח יענה מיד", היה רע? לא היתה משיגה את מטרתה? אלא מה.. תרבות ה"דווקא לכם!" היתה המטבע הסחיר שלה.
אני זוכר את הרצינות התהומית ששולה אלוני וחבריה היו עוטים על פניהם כשהיו דנים בנושאים כמו הר חומה, זכויות הערבים וכו' נושאים על הכפר ועל העיר. ופניני הלשון שלה על עובדי הנקיון הערביים נודעו בכל שערי העיר. היא כמו הצביעה תדיר באצבע מאשימה להולכים בתלם. כאילו היו אלה חבורת שוטים ממועצת חכמי חלם. לחשוב בלילות איך לעשות מהפיכות. ולהתעלם באופן מוחלט מדור התהפוכות.
כל הפוליטיקלי קורקט שהביעו צער על מותה גדלו על ברכי תרבותה. מסופקני אם הם זוכרים את אמרות הכנף והקביעות המושכלות שלה במרוצת השנים. אם היו דבריה כבדי משקל כבר לא היתה ממשלה ולא היה צבא. כל המדינה היתה כגן פרחים. שר הבטחון המודח והרמטכ"ל וקציני צבא עם מדי אסירים. היו מנקים את הדרך למלכה אלוני המהלכת מעדנות למושבה המלכותי. היתה פונה לשלישהּ הערבי או לשר המשקים הצרפתי. של יינות הנסך המשובחים בעולם. ולחמי התודה בחול המועד פסח ממש קבל עם ועדה ולפני כולם.
היא לא היתה צריכה לקבל את רשות הדיבור. היתה בפני עצמה ממלכה של רשות שידור. דבר טוב עשתה כשיסדה את משרד נציב תלונות הציבור. כמה טוב היה אם הסגנון לא היה בוטה של דוקא, למרות ואפילו. והיו דברים שהיא אמרה ועשתה שלציבור הועילו. הנשיא המתפייט שלנו דבר מעניין בדברי הפרידה אמר. "היא הלכה אבל עולמה נשאר". האם היתה זאת מחמאה לעם ישראל. או אחת מאמרות הכנף שתכתבנה בדברי ימי ישראל. כאלו שתתווספנה לשלל האמרות חסרות הטעם שאמרה מבלי להעלות אפילו סומק בלחייה. ויבטאו את "מורשתה" של השרה שלא הספיקה להרוס את המדינה בימי חייה.
צוטטו ממנה משפטים קודרים. כאילו חשכו השמים ולנצח נהיו אפורים. את מורשתה ..כמו שאומרים, ישאו ממשיכיה בגאון: "קשה לי להגיד שיש לי מילה טובה על המדינה היום. אנחנו מצויים במצוקה גדולה מבחינת המוסר החברתי ומבחינת סדרי השלטון והמשפט שלנו". "לימין יש שתי ידיים שמאליות, אבל השמאל בכלל לא קיים". אליבא דגברת שולמית אלוני אין דבר מושלם.
את הציניות והטעם המר שהיא השאירה לדורות הבאים. מי יודע כמה שיעורי עזר יצטרך דור הצעירים. לדעת שהיא לא היתה מהאלו שאת דרכנו מאירים. אותי אישית היא לימדה .שאמנם הצדק צריך שיהיה אבל גם הקיצוניות צריכה להיות בתוך השורות. כי הרי מי יודע אם התנגחות לשמה לא תהיה בכיה לדורות. כל דבר היה מהפכה בחשיבה וביסוד כל מעשה היה רעיון. אבל, בדרכי נעם היתה רושמת ציוני דרך חשובים בהרבה לעם היושב בציון.
כן, היא נכנסת להיסטוריה של מדינת ישראל. לא לשכוח, שבהזדמנויות שונות עמדה והתריסה נגד קדשי ישראל. היתה לה דיעה על שרה אמנו שאותה היא ביקרה. דבר שלא נאמר אפילו בצחוק ומכל שכן בבדיחה. לעתים נראה שמתוך כל הנאומים והדרשות. ודומה כי היא שמה לה למטרה לשבור מוסכמות ולשחוט פרות קדושות. כשהיה איזה שמץ של ענין בנושא זכויות האדם היתה ששה אלי קרב. לא משנה אם הנושא היה איש צבא , מורה הוראה או אפילו רב.
את העשיה שלה אי אפשר להכחיש. אבל האם זאת היתה הדרך שבה היא רצתה להמחיש. יש שיאמרו בצורה המעודנת ביותר שלשולה אלוני היתה את האמת שלה. מי שידע גם ידע שרב חשוב היה הסבא שלה. היתה קצת הרבה שונה מהמקור. וגם אותה הטריד נוסח תפילת היזכור. ולעומת היהודי החשוב ההוא שלמד ולדברי תורה את זמנו הקדיש. קצת מפליא הסגנון שבו בניה אמרו את הקדיש. אבל על קברה הטרי אמרו את תפילת היזכור... ואנו כולנו זכור נזכור.