טלפון משגריר ישראל במדינה גדולה בארה"ב. יש שם לא מעט נוצרים אוהבי ישראל, והם דורשים חומרי הסברה על ההתנחלויות, הוא אמר.
למה אתה פונה אלי, שאלתי אותו, למה לא למעלה, למשרד החוץ. שם בוודאי יוכלו לספק חומרי וידאו, תמונות, נתונים. הם כבר הגישו את עזרתם, ענה. ארבע מילים: "ההתנחלויות אינן מכשול לשלום". זה מה שיש למשרד החוץ להציג, גם כשיש תביעה מהשטח. משרד החוץ עייף ויגע ולא ירא את גודל השעה, הצורך האקוטי בהסברה איכותית.
זה מעצים את הפליאה לגבי שרת החוץ האוסטרלית, ג'ולי בישופ, שאמרה שהטענה על אודות אי חוקיותן של ההתנחלויות אינה מסתמכת על חוק בינלאומי כלשהו, והגדירה את מחרימי ישראל כאנטישמים. אולי בשגרירות ישראל באוסטרליה נותנים עבודה ואולי בישופ פשוט סקרנית. אני מניחה שהחומר שהיה בפני בישופ לא היו ארבע המילים של משרד החוץ, אלא העמקה בילד הנטוש של הממסד הישראלי: דו"ח לוי.
ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר, ידיד שרמנטי של ישראל, נדחק לפינה במסיבת עיתונאים ברמאללה ומילמל משהו כמו, "ההתנחלויות מטרידות אותי". במסיבת עיתונאים בירושלים הוא אמר כי לא ימתח ביקורת פומבית על ישראל. למה אף אחד לא נכנס לחדר עם חסיד אומות העולם הזה והציג לו את הדו"ח המקיף, המקצועי והמעמיק שכתבו משפטנים בעלי שם? למה איש לא טורח להוריד את הרגל מהגז של החרמות באירופה בעזרת 96 העמודים שמכריעים חד־משמעית, ובאופן מבוסס היטב, שלפי המשפט הבינלאומי דיני הכיבוש אינם חלים ביו"ש, ההתנחלויות חוקיות ולישראל יש זכות מלאה לתביעת ריבונות על האזור? למה ממשלת ישראל לא מאמצת את הדו"ח, סיכה דקה וחיונית בבלון השקרים?
בשבוע שעבר הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו על המחאה האירופית והאשים אותם בצביעות: מתי בפעם האחרונה זימנתם לשיחה את השגריר הפלשתיני לדיון על ההסתה נגד ישראל, שאל במסיבת עיתונאים. נשכתי את השפה התחתונה וחיכיתי שהוא יגיד שיש לנו קייס. שיש בסיס חוקי להתיישבות ממערב לנהר הירדן, בלי לפגוע בזכויות האדם של הפלשתינים. אבל לא.
בתוך השיח הישראלי, סימטריה עקומה אחרת: קו האמצע המשוער לא כולל שוליים שווים. מול מורה שדוגל בכך שצה"ל הוא צבא אכזר ומסית נגד מדינת ישראל, שאלו השבוע מה היה אילו מורה במערכת החינוך הביע תמיכה בהתנחלויות. צר לי. זה לא מתאזן. "תמיכה בהתנחלויות" היא המדיניות של 13 ממשלות ישראל האחרונות. היא זוכה לרוב גדול, כמוכח בקלפיות.
תמונת הראי של אדם ורטה היא ברוך מרזל למשל. זה למען הסדר הטוב. ואחרי ההערה הזאת, אני מוכנה להיהרג כדי לאפשר לוורטה להביע את דעותיו מול תלמידים. בהסתייגות מהטענות על לעג לתלמידים, שאני מקווה שאינן נכונות. הייתי רוצה שילדיי בגיל תיכון יפגשו מורים שיעוררו בהם ביקורת, חשיבה עצמאית והתעניינות אקטואלית. שיהיו להם מורים בעלי דעה ורגש, אישיות מגובשת וסוערת ומגיבה. ואני לא מפחדת ממורים שמאלנים.
"אסור להכניס פוליטיקה לבתי הספר" היא הוראה של פקידים שחולמים על תלמידים אדישים, של מורים שהם מכונות דקלום ושל מערכת שקטה. אם הפוליטיקה תימצא מאוזנת בסוף השנה, כשהתלמידים ייחשפו לכל הקשת, ואם עמדת המורה תיאמר בקול רם ולא תתחבא בפרשנות לתנ"ך - אשרינו. באותה הזדמנות כדאי להיפטר מהעמדת הפנים לגבי עיתונות. רבים מחבריי כועסים על כך שיש לעיתונאי דעה שמאלית, ואני מודה לאל שיש לו דעה.
עיתונאי אובייקטיבי הוא עיתונאי נבוב. אם אתה עוסק בתחום שנוי במחלוקת ומחזיק בעמדה בנושא, תהיה סקרן, מעורב, נלהב ומכיר את העובדות יותר ממי שאין לו עמדה. רק שהיום כולם משחקים בנדמה לי בעודם דוברים סובייקטיבית טהורה. ברור שיש להם דעה פוליטית, וטוב שכך, אך מן הראוי לפרטה לפני הגשת הנושא לצרכן. גילוי נאות, GPS של המיקום. "אני סבור שצריך לגרש את כל מי שהסתנן לישראל בדרך לא חוקית, וכעת איתנו באולפן נציגת קו לעובד. אתן לך את מלוא הזכות והזמן לשכנע אותי שאני טועה".
"הנהגת המתנחלים, לדעתי, מגנה את נוער תג מחיר רק מן השפה ולחוץ. שלום לנציג מועצת יש"ע, האם אני צודק?" זכות הציבור לדעת מה עמדתך לפני שתטפל בה. ארבעים שנה שולט כאן (בצדק) הניו ג'ורנליזם, דיווח מתוך הקישקע, ואף אחד לא תבע שקיפות. גלו לנו מהו הקישקע - ואז לדיווחים. פני הפוקר של מי שזה לא נוגע לו הגיעו לנו עד לנחיריים. די עם הצביעות. כולם יודעים שאתה מראיין מתוך משקפיים, למה שלא תספר לנו מה המספר של העדשות.
מיס ונצואלה, מוניקה ספיר, נרצחה. באופן סתמי ביותר. מלכת היופי הלטינית עצרה את מכוניתה בצד הדרך בשל תקלה טכנית, ואלמונים חוררו אותה בירי. נרעשתי. ככה? בחורה צעירה, עם ילדה בת 5 במכונית, בלי שום סיבה? כמה ימים אחרי שפורסמה הידיעה נתקעתי עם המכונית לא רחוק מהכניסה לכפר ראס כרכר. לרגע הרגשתי כמו מיס ונצואלה. לאחרונה שמתי לב שעל מיכליות דלק פלשתיניות יש מדבקה מוזרה: ציור של רובה ועליו איקס אדום.
נא לא לירות, יש כאן חומר דליק בבקשה. אין ספק שהמצב לא נורמלי. לפני שבוע ירו מחבלים לעבר משפחה ישראלית, הורים וארבעה ילדים קטנים, ליד קדומים. לא חמש דקות מכפר סבא אבל עשרים. הכדורים פגעו במכונית ובני המשפחה ניצלו בנס. וזה נשמע לנו רגיל ותמים, "שתי כניסות ירי באחת הדלתות", ילדה שמתעוררת משינה במכונית כשיורים עליה כי היא יהודייה, ואבא שמאיץ כדי להציל את ילדיו. דיברנו על ציפיות מעיתונאים.
יריות כאלה, המכונות בתקשורת "ניסיון פיגוע", אם הן בכלל מכונות, צריכות לערער את סדר היום. שיטרידו אותנו בגלים פתוחים. שיפרצו לשידור, וייקחו תגובות משרים, ויהיו אותות דרמטיים ברדיו, ונשמע על זה בכל מקום. ילדים יהודים כמעט נרצחו בכביש הראשי. ילדים יהודים כמעט נרצחו בכביש הראשי.
פורסם ב"ישראל היום"