את מאיר הר ציון זכיתי להכיר בשנת תשל"ד, כאשר פתחנו במערכה על זכותם וחובתם של יהודים להתיישב בשומרון. באותה עת מונעת הממשלה מיהודים להתיישב בשומרון, וכך חולפות שבע שנים בלי יהודי אחד בכל המרחב שבין ירושלים לעפולה.
ניסיון העלייה השני, שהיה כבר לתחנת הרכבת בסבסטיה, מכה גלים. חבורה גדולה מבני ההתיישבות העובדת מתלהבת, מתארגנת ומבקשת לסייע בידינו. חבורה מופלאה אשר רבים מהם אינם כבר עמנו, ואשר הצטרפותם אלינו מכה בהלם את ראש הממשלה דאז יצחק רבין. חבורה זו, שבהמשך קיבלה שמות שונים – 'חוג עין ורד' ו'פורום נהלל', אף נפגשת עם ראש הממשלה ומטיחה בו: "מה ההבדל בין חניתה לאלון מורה?".
היה זה כמדומני אהוביה טבנקין ז"ל, איש עין חרוד, וחברו יאיר בן ארי ז"ל, אשר הכירו לנו את מאיר הר ציון לקראת ניסיון העלייה השלישי של גרעין אלון מורה.
אנו פוגשים אגדה חיה, ביישנית, צנועה, ממעטת בדיבור. "רק תגידו מתי ואיפה, אני אגיע", הוא אומר, ואין צורך לומר שהוא עומד בדיבורו. מאז בכל שלב במאבק מאיר איתנו, עוזב הכול ותמיד מגיע, אין לו בעיה. לעתים החיילים במחסום מזהים אותו ומתביישים מלחוסמו, ולעתים צה"ל חוסם את גיבורו, אך אין בעיה - הוא מגיע. את מאיר שום מכשול לא ירתיע. בהמשך הוא מביא למאבק חברים ומכרים, ונוכחותו האקטיבית והמתמדת תורמת תרומה מעשית אך במיוחד מורלית מאין כמוה למערכה כולה.
עם מאיר קשה היה לשוחח, הוא קמצן במילים. עוד יותר קשה היה לשכנעו לדבר עם עיתונאים שאותם תיעב, או עם פוליטיקאים, שלהם בז.
בעיצומו של חג הפורים, בעת ההלוויה, שבה השתתפתי עם חברי הרב מנחם פליקס ויהודה עציון כמו גם עם רבים נוספים בחוותו אחוזת שושנה, היה נדמה לי כי הוא לא יתאפק, ייצא מארונו ובהינף יד יסמן לעיתונאים הרבים את דרכם החוצה. באותו הינף יד יסמן לנשיא פרס ואולי גם לראש הממשלה כי דבריהם אינם לרוחו. שמא גם הם חששו ממנו, וכפי שציין ידידי הרב מנחם פליקס, איש מהם לא דיבר שם משום מה על "השלום" ועל "חזון המדינה הפלשתינית".
קשה עד מאוד היה לשכנעו להופיע בפני ציבור, ולעתים נדרשה שעה ויותר של שיחה כדי לשכנעו לדבר בפני נוער אלון מורה לאחר הפיגוע בבית משפחת גביש, או לקבל לשיחה את בנות אולפנת להבה מקדומים. הטיעון שהכריע היה: "הנוער הזה מקבל ממך כוחות להמשך מפעל ההתיישבות". מול טיעון זה הסתיימו ניסיונותיו להתחמקות ואת המשימה כבר עשה בלהט ובהתלהבות.
ביקרתיו פעמים רבות. הוא היה פסימי בגלל התנהלות הממשלות, אך יותר מכול רצה לשמוע כל פרט מידע על התקדמות מפעל ההתיישבות. מדי פעם פלט בביישנות: "ביקרתי באלון מורה, ביקרתי בקדומים, אך לא רציתי להטריח אף אחד. תפסתי עמדת תצפית, ראיתי הכול והמשכתי בדרכי...".
התייעצתי עמו בעת ההכנות לגירוש ולהריסת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. שאלתיו אם הוא רואה טעם וסיכוי למפגש עם אריאל שרון. והאיש שהעריץ את שרון השיב: "עזוב, הוא השתגע, אין טעם. אני מכיר אותו, חבל על הזמן". בהמשך דרכו קרא פומבית להצטרף למאבק לחזור לחומש, ואף כמדומני בנושא הר הבית.
חייבים אנו להנציחו, הן הנצחה בשטח שאותו כל כך אהב והן את מורשתו, מורשת יצוקה מפלדה, אשר כל רוח שהיא מצויה ובלתי מצויה לא הצליחה לפוררו.
הכותב הוא יו"ר ועד מתיישבי השומרון