לחזק את הצביון היהודי

איך צריך לפעול לחזק את הצביון היהודי של מדינת ישראל?

אם היו שואלים אותי בשנת 1971, השנה בה עליתי לארץ ממניעים דתיים ציוניים, לא הייתי מבינה את השאלה. כשהייתי עולה חדשה, כל דבר עם סממן יהודי כלשהו לחש לנשמתי המתרחבת, "זה שלך, הגעת הביתה!".

עד היום תחושה זאת קיימת אצלי ואצל חברי העולים. אמירת "שבוע טוב" וספירת העומר של קריין רדיו, "חתימה טובה" לפני יו"כ על האוטובוסים של אגד בירושלים, תורים ארוכים בסופר לפני החגים שלנו, מכירת הפרחים בצדי הדרך ביום ששי – והפלא ופלא - חופשה בימי חגי ישראל (לא אשכח את הזימון לדיקן הסטודנטים בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה בארה"ב בגין היעדרות בחגי תשרי מהרצאות פרופסור אנטי-שמי).

השיא בשבילנו היה בנסיעה לגוש עציון ב24.12.74 דרך העיר בית לחם כשמעלינו תלויים קישוטים לחג המולד. בתנו בת ה5 מצביעה על דמות אדם מזוקן ושואלת "מי זה?", וכשעונים לה שזה "סנטה קלאוס", שואלת בעברית "מי זה סנטה קלוס?" רק שלוש שנים קודם לכן, זה היה חלק מהנוף הטבעי שלה.

עם הזמן, הבנתי שרוב הישראלים מסביבי לא שמים לב למה שמרחיב את לבי – או שזה בגלל שהתרגלו לנס (יתכן וזה נס לכשעצמו) או משום שאינם מחוברים אליו. עצם קיום מדינה שבה אפשר לדבר על צביון יהודי הוא נס, אבל צריך להכיר בו. ומכאן הצורך לשאול את השאלה.

ממשלת ישראל דורשת בצדק שיו"ר הרש"פ יכיר בנו כמדינה יהודית. אבל גם אנחנו צריכים לרצות להיות מדינה יהודית, ולא מדינה של יהודים. בנתיים, אנו מדברים על דמוגרפיה ולא על נשמה.

בינתים, הקשר ליהדות במדינת ישראל נעשה יותר ויותר דרך ניגוח וחיפוש פגם באושיות היהדות במקום להתחבר באופן חיובי ולהודות על האפשרות לעסוק בפתרון הבעיות העולות בין מודרנה ויהדות, טכנולוגיה ויהדות, מגדר ויהדות, ועוד במדינה יהודית.

אין ספק כי המשכיות העם היהודי משך דורות של רדיפות התאפשרה הודות לבית המדרש והבית היהודי. אבל הצבור הכללי רואה שדווקא שני הדברים האלו מותקפים כל הזמן.

דומני כי איננו מספיק מודעים לכך שזה נובע מהשפעת מנטרת זכויות הפרט המופרזת השולטת בעולם המערבי. היא התירוץ העכשיווי לאיסור ברית מילה במדינות מסויימות באירופה, היא ה"מצדיקה" את האשמות האפרטהייד נגדנו, ונשמעת גם אצלנו בנוגע לחקיקה הקיימת השומרת על צביון יהודי במדינה.

עיסוק אובססיבי בזכויות הפרט (ולא בדרך בה הפילוסופים הגדולים שהשפיעו על תומס ג'פרסון ואבות החוקה האמריקאית ראו אותן) הפכו את העולם המערבי לנער מתבגר שכל חייו הם מלחמה על הזכויות האישיות המיידיות שלו, גם כשזה עלול להפוך לרועץ בעתיד.

אצל מתבגר זה חלק מתהליך בניית אישיות. אצל מבוגר זה הרסני. היהדות, המכירה בזכויות שוות של בני אנוש לפני הקב"ה, אינה כזאת. קשורה היא לפרט אבל גם לזכויות כלל החברה, להיסטוריה, לנצח. לפעמים, הפרט אף צריך להקריב את עצמו למען הכלל. לכל זה צריך לחנך.

מוסדות הכלל וההמשכיות של העם היהודי הם בית המדרש והבית היהודי, על ידם מושרשים ערכים אלה.

אבל - לצערנו, התפיסה כאילו היהדות מדירה נשים וצריך להיאבק נגד זאת וכן הרצון להכיר בהגדרות אלטרנטיביות לתא המשפחתי הפכו לנתון שאין עליו עוררין.

במקום זה יש לחנך לתפיסת מרכזיות האשה ביהדות כמי שממונה על המשכיות החברה היהודית – שהיום יכולה לתת פירוש חדש ל"חכמת אשה בנתה ביתה" כשהיא עושה זאת לצד קריירה.

צריך לחנך את הנוער לשמוח על קולות תורה הבוקעים מישיבות שתלמידיהם פעם פחדו מפוגרומים, ולהשריש בו כבוד לגדולי תורה, אך במקום זה מדברים רק על השתמטות ועונשים פליליים (בנושא חשוב, אמנם, אך מצריך תהליך של הערכה הדדית, פשרות והסכמות במדינה יהודית).

התקשורת מחנכת לסלידה מהחרדים והחרד"לים, וכתוצאת לוואי, מתפתחת בחברה הישראלית סלידה מהיקר לכולנו.

כיצד, אם כך, צריך לשנות את המצב? לחזק את הצביון היהודי במדינת ישראל? רק דרך חינוך, מן המסד, גם בבתי ספר הכללים: חינוך המשרה שמחה נוכח המסורת היהודית, חינוך לגאווה יהודית. הדגשת ייחודיות, קישור נצח ולהמשכיות – לא "קשה להיות יהודי" של הסופר שלום עליכם שנכתב בגלות אלא "גאה להיות יהודי" במדינת ישראל.

חינוך כזה נקנה על ידי כל מיני דברים, מהשימוש בביטויים יהודיים שחודרים לתת- מודע ובונים הוויה תרבותית ("ערב שבת", "מוצ"ש" ולא "סופשבוע", וכדומה); דרך לימוד היופי והשמחה שבשבת ובחגים ולא עובדות יבשות; בהקניית קשר רגשי לאירועי מעבר בחיים – ברית, בר מצווה, חתונה, ואף לוויה; בבחירת המקורות ללימוד ערכים מהמדרש וסיפורי חכמים יפהפיים ולא ממקורות זרים; בהכנסת תוכן למלים "ארון ספרים יהודי" על ידי חשיפה לשרשרת הנצחית של העברת התורה מדור לדור והעיסוק המסור של לומדי תורה במציאת חידושים בלימוד, בשו"תים בכל העולם ובכל הדורות.

אין בנ"ל חינוך לשינוי אורחות חיים של הילד מבית לא דתי. אבל הילד הישראלי הלומד בבית ספר כללי היום אינו יודע כמעט כלום על נצחיות עמו ודרך חייו הייחודיים, ומה שהוא שומע בתקשורת הוא רק איך שהדתיים רוצים לפגוע בזכויותיו.

לא שינויים בחקיקה ולא נסיונות ליצור דרכם יהדות ידידותית על חשבון ההלכה, יביאו אותנו לחיזוק הצביון היהודי בארץ ישראל - הם עלולים לגרום את ההיפך כשהם מעצימים את הדגש על זכויות אישיות. רק שינויים מהותיים במה שהילד הישראלי לומד על עמו, דתו ועל הזכות להיות חלק משרשרת הדורות יעשו זאת.