חשוב לדעת מדוע מתו תלמידי ר' עקיבא, שהרי מנהגי האבלות בספירת העומר, צרובים עמוק בתודעתנו, שהיה זה עקב מותם.
אמנם בתלמוד רק נזכר: "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", ולא נזכר שם עניין מנהגי האבלות. בדורות מאוחרים יותר, מזכיר המאירי (שם ביבמות) שזאת קבלה מהגאונים, שיש קשר בין סיבת מיתתם למנהגי האבלות (הרב זווין:ב"המועדים בהלכה", עמ' רצט').
פרשה מיתתם מעוררת דיונים רבים עקב תמיכתו של ר' עקיבא במרד בר כוכבא, כאשר אחד מהם הוא: האם מיתתם הייתה עקב המרד.
בכלל, שאלות אלה אינן היסטוריות בלבד, אלא שיש להן השלכות להתנהלותם של חכמים בכלל, ובתחומים של מדיניות, בפרט. ממילא, הן מקרינות על תקופתנו, בה חזרה סוגייה זאת למלוא עוצמתה: מה מידת מעורבותם של החכמים בעניינים שכאלה.
עצם התמיכה במרד, נזכרת כבר בתלמודים ובמדרשים בניסוחים שונים, כאשר הרמב''ם מוסיף שהיתה זאת תמיכה של "כל ישראל וגדולי החכמים" (תעניות ה,ג), ובסוף הלכות מלכים (יא,ג) אף לומד מכך הלכה למעשה, כיצד צריך לבדוק מיהו משיח.
חוקרים רבים אף העלו השערות שונות לגבי סיפורים אודות ר''ע ותלמידיו, הנזכרים במקורותינו, וקישרו אותם למרד. הרב יצחק אייזיק הלוי, ב"דורות הראשונים", מביא את דעות החוקרים הראשונים, שמאוד הכניסו את ר' עקיבא בעובי הקורה של המרד, בעוד שהוא נוטה לומר שר''ע רק הצטרף ותמך במרד, עד שבשלב מסוים, כשבר כוכבא החל בהרגשה של כוחי ועוצם ידי, ר''ע ושאר החכמים נטשוהו (דורות הראשונים חלק חמישי, פרקים לח-מ'). גם חוקרי זמנינו רואים בר''ע גורם מרכזי של המרד. לדוגמה, ג. אלון סובר, שהעובדה שהסנהדרין ואלעזר הכהן – כנראה רבי אלעזר המודעי, היו עם בר כוכבא, מעידה שגם סמכויות השונות של העם היו אתו עד שהסתכסכו.
הראי'ה קוק, באגרת לבני עקיבא (מאמרי הראיה, עמ' 202) קורא להם ללמד מר"ע – שעל שמו נקראים – כמה נקודות, כאשר אחת מהן היא מסירות נפשו: "והתלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל בארצו". כלומר מאד צריך להשליך לימינו. ומוסיף הרב: "ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל". הרי שמעשה זה של ר"ע היה חשוב לימינו, גם אם לא הגיע בעבר לסיומו. מעין דברי הנביא חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון", שאכן היו אמורים להיות בבית שני ונדחו לתקופה מאוחרת יותר!
גם בנו, הרצ"י קוק, עושה את ר"ע "רבולוציונר"– מהפכן, שלא כל הישוב קיבל את דעתו הגדולה וגם מגייס כמה סיפורים הקשורים לר"ע ומשויכים למרד ("מתוך התורה גואלת" עמ' רט').
אף לגבי השתתפות תלמידי ר''ע במרד, הועלו גישות שונות. יש ראיות לכאן ולכאן. בבבלי שם ביבמות נזכר: "כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה". באיגרת רב שרירא גאון נזכר: " והיה השמד על התלמידים של ר' עקיבא". יש שרצו ללמוד מביטוי זה כי זה משמעות של גורם חיצוני שפגע בהם. מצד אחד, סיפור עלייתו של ר''ע ותלמידיו, צמוד יותר לחורבן הבית, בו חי חותנו העשיר בן כלבא שבוע, ואינו קרוב למרד. מצד שני, ייתכן, שאחר הרבה שנים מהתחלת בית המדרש שלו, הם כן הספיקו עוד ללמוד וללמד, ואח''כ הם מתו במרד.
בכל מקרה, גם הבבלי ביבמות אומר: "וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם", וגם במדרש רבה נזכר, שאמר לשבעת תלמידיו החדשים "הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה" (בראשית סא,ג וכן קהלת י"א, ו').
דווקא לאור מעורבותם של רבם ושלהם במרד בר כוכבא, גם אם נפלו במרד, המקורות של חכמינו מדגישים את רקע התנהגותם אחד לשני, כסיבה עיקרית למיתתם. עובדה זאת וגם העובדה שגדול התנאים, רבם ר''ע, לא הצליח בנקודה זאת לחנכם, מעוררת הרבה מחשבה גם ביחס לימינו, בדיונים שקיימים בין החכמים.
בוודאי, שמי שרואה את תקופתנו כתקופת גאולה, ורואה בהקמת מדינתנו שלב מתקדם ב"ראשית צמיחת גאולתנו", רואה חשיבות במעורבות החכמים בשאלות של מדיניות. אמנם, כאן נדרשת זהירות וחכמה, המשפיעים מאוד בהרמת קרן התורה.
ראינו בעבר, כי הדיונים הקשים שהתעוררו לפני הכרעות מדיניות קשות שהיו לפני חורבן חבל ימית, ולאחריהן בגירוש מגוש קטיף, ואחרות, לפעמים הביאו ליתר חידוד עמדות ולעיתים, גלשו לויכוחים נוקבים שהביאה לפיצול אצל התלמידים, וממילא גם להיווצרותן של מחנות, שלעיתים הם מתבדלים זה מזה. החידוד בדעות והדרישה החד משמעית לקבלה אחת של הבנה הלכתית או אמונית, דוחפים את הציבור לנקיטת עמדות קוטביות המביאות גם למעשים של התבדלות, ולצערנו, לפעמים אף ליותר מזה. גם ההנהגה הציבורית מתרחקת מעולם החכמים המפוצל ומפורד.
דווקא מי שחושב שהחכמים צריכים להיות מעורבים בשאלות מדיניות, ובכל השאלות הכלל ישראליות, צריך להיות יותר זהיר ביחסים ההדדיים, כי הן שאלות הרות עולם, בעלות השלכות רבות, שעמנו לא התעסק בהלכות ציבור אלה, אלפי שנים. דווקא מערכת יחסים שנהגה בין תלמידי הלל, שנהגו כבוד זה בזה: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן (עירובין יג ע''ב), תביא ליתר סייעתא דשמיא, וממילא, ליתר הבנה והתייעצות בעומק השאלות בתוך עולם התורה. אין בכך ויתור על הבעת דעות חדות וברורות, אלא יתר הכלה והעמקה המאפשרת להגיע ליתר הסכמה.
צריבת הסיבה למיתתם של תלמידי ר' עקיבא שהביאה לכך "שהעולם היה שמם", הן רוחנית והן פיזית, דורש מחכמים שבדור הגאולה יתר זהירות, שלא תהיה "עיניהם צרה בתורה זה לזה". מצב זה ישפיע אף ליתר הסכמה בציבור ובהנהגה, וליתר קידוש השם. כאשר הציבור רואה את עולם החכמים מתנהל בכבוד ובהערכה הדדית, הדבר מביא ליתר שיתוף החכמים בנושאים מדיניים ושאר נושאים ציבוריים. בכך ניישם את בקשתו של ר' עקיבא מתלמידיו החדשים: " אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".