זה כבר לא הגיור
זה כבר לא הגיור

מסגנון הדיון ומטיב הטיעונים הולך ומתברר כי המחלוקת בסוגיית הגיור המתהווה לנגד עינינו חושפת כי לא הגיור עומד במוקד המחלוקת. המערכת הפוליטית משתמשת בשאלת הגיור ככלי למשא ומתן פוליטי, שמירת בריתות פוליטיות ופעילות מתוך האפשרויות להקמת קואליציה ארוכה; גורמים שונים במערכת הרבנית משתמשים בה כדי להעניק ציונים ודרגות לרבנים אלו ואחרים, ומביאים לכך שהנושא איננו ״מיהו יהודי״, אלא הפך להיות ״מיהו רב״, וכמאבק כוחני בין רבנים. והאמת נעדרת. 

ומי משלם את המחיר של עובדה זו? שלושה גורמים, העומדים במוקד הליבה האמיתי של הדיון. הגורם הראשון הוא התורה, ובעיקר ההלכה והתורה שבעל פה. היא נתפשת כמגויסת למטרות פוליטיות וכוחניות, ובצירוף תהליכים נוספים המתחוללים בעולם הרבני ממשיך מעמדה בחברה הישראלית להתדרדר; הגורם השני הוא עם ישראל, שנישואי תערובת הולכים ומתגברים בו, והשאלה מיהו ה״מחמיר״ ומיהו ה״מקל״ בנושאי הגיור מתהפכת, וחלק מאלה שרואים עצמם כמחמירים בגיור מוצאים עצמם בעולם החומרות דאתי לידי קולות וחורבן נורא; והגורם השלישי, האנושי, הוא המתגיירים עצמם, המוצאים עצמם בעין סערה בה הם משמשים כסטטיסטים ולא כנושא הנידון.

היחס אליהם, האיומים עליהם באי-הכרה בגיור שנעשה על ידי בית דין רבני מוסמך, מנוגדים גם לאנושיות פשוטה כלפי בני אדם, וגם כלפי דברי התורה, המצווה עלינו חזור וצווה על הימנעות מאונאת הגר, ואנו פועלים בניגוד לכך.

צוואר הבקבוק של הגיור מצוי בראש ובראשונה בכך שחלק גדול מאלה שאינם יהודים החיים בתוך החברה היהודית הישראלית אינם רוצים להתגייר. מציאות זו היא הרת אסון מסיבות רבות ומגוונות – למן ייחודו של עם ישראל והחובה ההלכתית והרוחנית למנוע מצב כזה, ועד לתסיסה חברתית פנימית, והיא זו שצריכה להיות מונחת לנגד עינינו בכל עת בה אנו עוסקים בסוגיית הגיור.

מאידך גיסא, חוסר הרצון הזה מהווה מכשול בפני הגיור, שכן לא ניתן לגייר אלא מרצון כן ואמיתי להיות חלק מעם ישראל. השאלה העומדת אפוא לדיון בעולם הרבני היא מה אנו צריכים לעשות בעת הזו, וזו שאלה כנה וכבדת משקל עד מאוד. 

לו היינו יושבים ביחד אפשר היה שהיינו מגיעים להכרעה במחלוקת. ישיבה ביחד גם מאפשרת לכל צד לשמוע מכלי ראשון את טיעוני השני, את עמדותיו, ופעמים רבות מתברר שחלק מהמחלוקות בנויות על מידע מוטעה, וחלק מאפשר הכרעה. היה מתברר כי שאלת המוסד המגייר היא אכן בעלת עמדות שונות, ובד בבד עם העובדה ההלכתית החד משמעית שאין חובה ואין מסורת שרבנות ראשית היא המגיירת היחידה - יש גם היגיון בקביעת שער מרכזי לכניסה לעם ישראל, ועל כן אפשר להגיע להסכמה מבנית; גם בשאלת רמת קבלת מצוות המתחייבת בתהליך הגיור היה אפשר לצמצם מחלוקות, וגם אם לא הייתה הסכמה בסופו של דבר - אפשר שהייתה מתגבשת הכרה שתאפשר התנהלות משותפת. 

אך בינתיים מספר האזרחים שהם חלק מחברת הגויים בתוכנו הולך ועולה; גיור ילדים, שהוא היותר קל מבחינה הלכתית, אינו מתקיים; החברה הישראלית מכילה בתוכה את אלה שאינם מוכרים כיהודים מבחינה הלכתית, ובתי הדין לגיור - על אף העובדה שהם עושים כל אשר ביכולתם - אינם עמוסי עבודה.

ואנו הולכים מדחי אל דחי, ועוסקים בדירוגי רבנים ובמאבקים פוליטיים. הדבר כואב מאוד, ומפקיר את האחריות שמוטלת עלינו. המציאות הזו מביאה לשתי תוצאות מנוגדות במקביל – מספר אלה שאינם מעוניינים כלל להתגייר הולך ועולה; גורמים לא-הלכתיים מציעים מסלולי גיור שהמדינה מתקרבת להכיר בהם, בשל העובדה שהיהדות ההלכתית אינה מתמודדת עם האתגר הגודל. ואנו – אנה אנו באים?