עכשיו זה רשמי
עכשיו זה רשמי

ארבעת הנוגעים בדבר, הודו ליעקב על נטילת הברכות לפי הסדר הזה: יצחק האומר 'גם ברוך יהיה', מלאך ה' המברך את יעקב בשם ישראל, עשיו 'יש לי רב אחי יהי לך אשר לך', והקב"ה בכבודו ובעצמו בבית אל, עם השיבה אל הארץ.

אך הסכמתו של יצחק לברכות, לא באה מתוך ידיעה מה אירע בקניית הבכורה, חמישים שנה בקירוב קודם לכן.

דברי עשיו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי", מרגיעים את יצחק, על כך שהברכות ניתנו לבכור (רש"י). שינוי השם בפי המלאך ועל ידי הקב"ה, מבהירים שהברכות לא באו בעוקבה ורמיה, כי אם בשררה וגילוי פנים של ישרות והגינות.

ישראל הוא ישורון, הוא ישרות של אמת, המוכרזים פעמיים, על ידי המלאך ועל ידי הקב"ה, מתוך ידיעה שהבכורה נקנתה כדין על ידי יעקב, ולכן הברכות מגיעות לו ביושר. אך עד כה במהלך העניינים של בראשית, הייתה הסכמה והבנה, השלמה ואישור, על המעשים שנעשו על ידי יעקב. עתה עם השליחות של משה בדבר ה' להוצאת בני ישראל ממצרים, יש גם חתימה על השטר.

הקב"ה מצווה את משה ללכת אל הרודן המצרי, ולהודיע לו שתי הודעות הקשורות זו בזו. הראשונה "בני בכורי ישראל". השניה "שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך". גורל הבכורות מוטל על כף המאזניים. הדברים שקולים ותלויים זה בזה. לא תהיה בכורה מצרית, אם לא תהיה בכורה ישראלית.

בנקודה הגורלית הזאת מבאר רש"י: "כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשיו". לקניית הבכורה של יעקב יש משמעות מכאן. כל בריאת העולם הייתה למטרה הזאת, הולדת הבכור הישראלי בתוך מעי מצרים. בראשית ברא אלוקים, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראים ראשית (רש"י בראשית א,א). ראשית הבכורה הישראלית נבראת פה.

גוף העולם שנברא בשישה ימים בספר בראשית, מצריך נשמה שתכנס אליו ותחייה אותו. 'יהי אור' של עולם חומרי בראשיתי, הופך לאור ישראלי רוחני של שמות. כאן מתחיל יום השישי בה"א הידיעה, וכאן מתחיל יום השישי של 'ויכולו השמים והארץ'. כאן מתגלה תכלית הבריאה, וכאן חתם הקב"ה על הבכורה.

אלא שיש לבחון את העניין לעומקו. קניית הבכורה של יעקב, משנה את התוכנית האלוקית. החתימה על החוזה היא לא רק הסכמה לשינוי, כי אם תוקף משפטי לתהליך אלוקי שנעשה על ידי יעקב. במה דברים אמורים?

הולדת יעקב ועשיו ברצון ה', באופן שעשיו יהיה הבכור ויעקב יהיה הצעיר, מובנים על ידי יעקב כבחירה שלו, להשלים או להתנגד למציאות. להבנתו הדבר תלוי בבחירתו, והוא בוחר לשנות וליטול את הבכורה. רצון ה' היה שישראל יהיה הצעיר, כפי שאומר משה 'כי אתם המעט מכל העמים' (דברים ז). העם הקטן והמצומצם מכל העמים, יוביל וינהיג את כולם.

יעקב רואה בבכורה ערך של גילוי שם ה' בעולם. לבכורה הזאת יש תפקיד להוביל ולהיות ראש לכל האומות. המאבק שלו נגד עשיו כבר בבטן, ממשיך בקניית הבכורה, ונוטל את הברכה. הוא מבין שיש לו כח של בחירה לשנות את המציאות. הוא תופס את הולדתו כניסיון אישי לשינוי ולתיקון.

ואכן באה הסכמה אלוקית למעשיו. יעקב הוא הצעיר התופס בעקב, אך ישראל הוא הבכור של הראש. הקב"ה משנה את שמו בשני אופנים מחוברים, ישרות ושררה. ישרות של ישורון, הוא ישר אל. ישרות אלוקית המתגלה בארץ, מה הוא ישר אף אתה הייה כן. "להגיד כי ישר ה'", ולהגיד כי ישר יעקב.

אך לישרות יש הופעה של שררה, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". ליכולת השררה הזאת מול לבן ומול עשיו, תהיה הופעה עולמית של שררה מול עמלק. 'ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד' בידי ראשית תבואתֹה (ירמיהו ג). המאבק הזה מול עשיו מקבל גושפנקא אלוקית לשינוי התוכנית, והסכמה לדרך אחרת בעקבות מעשיו של יעקב.

המבחן הראשון כבר ממתין מעבר לדלת היציאה ממצרים: "ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים". הבכור הישראלי היוצא ממצרים, לא מקבל כל הוראה מלמעלה, כבמלחמת מצרים: "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום". להפך "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק", זו המשימה הישראלית של מלחמת חורמה בראשית הגויים.

מעמד החתימה ממתין ליציאת מצרים. אין כל משמעות למאבק עם עשיו ועם מלאכו בספר בראשית. הגרעין הקטן הזה ממתין לנביטה, עם הודעת ה' למשה 'בני בכורי ישראל'. כאן חתם על הבכורה.