1. ר' צדוק הכהן מלובלין, פתח את סיפרו "צדקת הצדיק" בקטע המפורסם הבא:
"ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".
יש משהו בחיפזון שיש לאמץ לעצמנו. עם ישראל יוצא ממצרים במהירות "ואכלתם אותו בחיפזון". פעמים בכדי להתחיל במהלך חדש, ושונה מכל מה שהיה קודם, יש צורך בהתנתקות מליאה. לא תהליך , לא מעבר טבעי ואיטי- אלא להיפך במהירות, ב"מכה אחת" עוברים ממקום אחד למציאות אחרת לגמרי. כך היה ביציאת מצרים. עם ישראל יוצא מעבדות להיות בני חורין. מלהיות בתוך תרבות מצרים ל"שלח את עמי ויעבדוני".ולשם מפנה אותנו ר' צדוק, לחיי התוכן בחיינו. פעמים שיש להתנתק ממצב אחד ולהיכנס בבת אחת למקום גבוה יותר. ואולי יש כאן קריאה להתחדשות מתמדת בחיי הרוח שלנו. להשתדל יום יום להיות במקום של "ראשית כניסת האדם לעבודת ה'". "מצווה המגיעה לידך אל תחמצנה" יש והאדם מתלהב ומתגלה בו רצון לגדלות, והאמירה היא, בחיפזון... לא להתקרר... ( בממד הלאומי - אולי הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, היא דוגמא יפה לכך) אומנם בהמשך, מודע ר' צדוק, שלא לעולם ניתן להיות במקום הבראשיתי הזה, ולכן:" ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות". ר' צדוק רואה בפסח דורות ( במתינות) בשילוב - פסח מצרים (בחיפזון) את החיבור הנכון לעבודת ה' של כולנו. להשתדל תמיד להיות בחיפזון, בהתלהבות, להרגיש שאנחנו יצאנו ממצרים! להיות מסוגלים למצות את הרגע עד תומו, כך לאורך השנה כולה. ולדעת שיש מקום וערך להפנמה, ולשהות במקום אליו נכנסנו בחיפזון.
2. הרב סולוביצ'יק (בספר זמן חירותנו) כתב על יציאת עם ישראל בחיפזון: " הגאולה האמתית מגיעה תמיד לפתע, באופן בלתי צפוי, בשעה שבני אדם נכונים לוותר על כל תקווה... ברגע זה, כאשר המשבר מגיע לשיאו... כאשר בני אדם מתחילים להתייאש, מתרחשת לפתע הגאולה". וזה מה שאירע במצרים. וכך הרמב"ם פותח את ההגדה, עוד לפני "הא לחמא ענייא"- "בבהילו יצאנו ממצרים". בבהלה יצאנו ממצרים. שתי תובנות עולות מנקודה זו שמדגיש הרב סולוביצ'יק. א. חינוך עצמנו לזכור תמיד שאין ייאוש. עם ישראל חי! כאן ביציאת מצרים, יצאנו בחיפזון, וזה מחזק בנו את האמונה, הידיעה והחוויה, ש"לא יטוש ה' עמו". לפתע, משום מקום מתרחשת הגאולה. בליל הסדר, אנו מודים לה' על היותנו -עם הנצח "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". כך ביציאת מצרים וכך במהלך כל ההיסטוריה של עם ישראל. ב. "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". החיפזון מחזיר אותנו לתחושת התלות המוחלטת בהקב"ה. הנס היה גילוי אלוקי ממש, הקב"ה מתגלה אלינו בעצמו "לא מלאך לא שרף לא שליח..". והמקום של התודה הגדולה על הנס שהגיע אלינו פתאום, בחיפזון, נס שכולו "התערותא דלעילא" ( התעוררות עליונה) , צריך להזכיר לנו את המקום של הצורך שלנו בריבונו של עולם, האמונה המוחלטת בו, והתודה הגדולה על כך.
3. אחד ההבדלים הגדולים בין העבד לבן החורין, הוא היחס לזמן. העבד, הזמן מהווה עבורו נטל, הוא צריך לעשות את מה שדורש אדונו ואין חשיבות וערך לזמן. בן החורין, הזמן בידו, וניצולו הנכון, והיכולת לגעת בזמן ולקדש את הזמן- זה קרה ביציאת מצרים. וכך כתב הרב סולוביצ'יק: "לזמן נודעת חשיבות גורלית לא לשנים או לחודשים, אלא לשניות ולשברירי שניות. מודעות זו לזמן והוקרת הזמן הם המתנה המיוחדת במינה שהוענקה לבן החורין, משום שהזמן מצוי ברשותו והוא יכול להפיק ממנו תועלת מרבית או לבזבזו. האדם החופשי אינו רוצה שהזמן יחלוף. הוא רוצה שהוא יאט את מהלכו, משום שהזמן עבורו הוא אוצר. לדידו של העבד הזמן הוא קללה. הוא ממתין שהיום יגיע כבר אל סופו. ללא קשר לכמות המאמץ שישקיע בניסיונו להיות יצרני ומועיל בזמן, הוא לא יקצור את פרי עבודתו. בשל כך הוא אדיש לזמן"
4. בליל הסדר, אנחנו לא רק מספרים כל הלילה ביציאת מצרים, אנחנו מתפללים גם לגאולה העתידית. "ונאמר לפניו שירה חדשה.." כך, משווה ומלמד על ההבדלים בין גאולת מצרים לגאולה העתידית בעל ה"בני יששכר":"והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד, וכמו (וזה) שהבטחנו יוצרנו על העתיד 'כי לא בחפזון תצאו', כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד. " יש לימוד גדול ואמונה גדולה מנס יציאת מצרים ( בסעיף 2) אבל יש חיסרון... אנחנו לא היינו חלק! לעתיד לבא ( אנחנו בתוך התהליך... ב"ה) אנחנו שותפים במעשינו הטובים. בגאולת מצרים יצאנו בחיפזון, ובגאולה העתידית "כי לא בחיפזון תצאון"! אלא "באתערותא דלתתא " בהתעוררות מלמטה, כשאנחנו זוכים לפעול עם ה' - זו תהיה הגאולה היותר גדולה, שבעז"ה אנו זוכים להיות במהלכה.