במדרש רבה מסופר על רוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: "מי רוצה לקנות סם חיים?" רבי ינאי ישב בביתו ושמע את קולו של הרוכל.
אמר לו: "בוא עלה לכאן ומכור לי את הסם הזה"... השיב הרוכל: "לא אתה ולא שכמותך זקוקים לסם שאני מציע למכירה". הפציר בו רבי ינאי והרוכל נענה והוציא מסלו ספר תהילים והצביע על הפסוק: "מי האיש שחפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". הוסיף רבי ינאי, את דברי שלמה המלך שהלך בעקבות דוד אביו, ואמר: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"... סיים רבי ינאי ואמר: "כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט. עד שבא רוכל זה והודיע – מי האיש החפץ חיים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע".
מפרשים רבים מתלבטים בדברי רבי ינאי, מה למד רבי ינאי מהרוכל הזה. הרי הוא ודאי הכיר את הפסוק כל ימיו. מה חידש לו הרוכל כשקרא לזה "סם חיים"? הרי זה מה שאומר דוד המלך: "מי האיש החפץ חיים", מה נתגלה לרבי ינאי שלא ידע קודם לכן?
ה"חתם סופר" בפרשת פקודי על הכתוב בשבעת ימי המילואים: "ויקם משה את המשכן", מביא את דברי הרמב"ן שפעמיים ושלוש ביום פירק משה רבינו ובנה את המשכן. שואל החת"ס והלא התורה כתבה "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, ואם פירק המשכן בכל יום ב' וג' פעמים, אין כאן פתח ואין כאן אוהל מועד?
ומשיב מהגמרא בשבת (קי"ב ע"ב) שם נאמר: "בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו, עד שהשלימו למוציא רימון מהו? אמר ליה רבי יוחנן וכו' פנים חדשות באו לכאן, קרי עליה לית דין בר אינש".
על פי גמרא זו אומר ה"חתם סופר", שבשבעת ימי המילואים היה משה רבינו מפרק המשכן, אך לא ממש מפרק. הוא רק היה מרים כל קרש מצד אחד וקרש מצד אחר, וככה היה עושה לכל המשכן, עד שהיה מקימו מחדש. כלומר שלא היה פירוק מלא רק שזה נחשב כמו פנים חדשות, כמוציא זית. לאור זאת הם היו יכולים היו אכן לשבת בבטחה ב"פתח אוהל מועד". למרות שכל העת היה משה מקים ומפרק.
ממשיך ואומר ה"חתם סופר", התפקיד של יהודי בעולם להתרומם טפח מעל גבי הקרקע ולכוף את יצרו. איך עושים את זה, הלא לפתח חטאת רובץ? מלמדנו רבי יוחנן שאפשר לנצח את כל העולם, כמו שניתן לעשות מזית רימון. תזיז קרש קרש, עוד קצת ועוד קצת, עוד ניצחון על היצר הרע ועוד ניצחון, עד כי תעפיל לדרגה של "לית דין בר נש" להתעלות מהטבע כמו מלאך ה' צבקות. כי למעשה תפקידו של איש ישראל הוא להתרומם ולהתעלות. וכך לימדנו משה רבינו בהקמת המשכן, איך בונים משכן לה'? שלב אחרי שלב, קרש אחרי קרש ולא ברגע אחד. ומשום כך התפעל רבי חזקיה מתשובת רבי יוחנן עד שכינהו "לית דין בר אינש".
עם מעשים קטנים ניתן להגיע לדרגות גבוהות, וזאת באמצעות צעד קטן אחר צעד קטן.
זה מה שלמד רבי ינאי מאותו רוכל. כשנעיין בנוסח הפרק בתהילים ל"ד, נראה שחמשת הפסוקים שלפניו כולם בלשון רבים: א. "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". ב. "טעמו וראו כי טוב ה'". ג. "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו". ד. "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". ה. "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". ולפתע פתאום: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". יש כאן מעבר מלשון רבים של כל הפסוקים הקודמים ללשון יחיד. והמעבר הזה של נעים זמירות ישראל אומר דרשני!
אומר רבי ינאי: עכשיו שמתי לב עד כמה הדבר פשוט וברור. שפה מדובר על תרופה אישית, כמו כל סם רפואה אחר שהוא אישי ומתאים לפרט, כך גם התרופה הזו נאמרת לכל יחיד ויחיד. "נצור לשונך מרע ושפתיך מידבר מרמה, סור מרע עשה טוב בקש שלום ורדפהו". זהו אכן רצפט אישי של צעד אחד לכל אחד עד שיגיע לשלמות, כמו שאכן מיד אחרי המרשם הזה חוזר הפרק ללשון רבים: "עיני ה' אל צדיקים ואוזניו אל שוועתם"...
רבי מרדכי בנעט זצ"ל מקשה למה צריך פסוק שמילה בזמנה דוחה שבת, והרי לשיטת הרמב"ם שחובל הוא תולדה דמפרק ולא של נטילת נשמה, הרי שאין חיוב על חובל בפחות מכשיעור, ובדם מילה אין שיעור לחייב בשבת משום מפרק, ולמה לי פסוק שתהא מילה דוחה שבת? ומתרץ שהיה לנו לחייב מטעם "אחשביה", שע"י חשיבות המצוה אחשביה ואסור אף בפחות מכשיעור.
מוסיף האדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" זצ"ל ואומר: באידשקייט טיפה אחת של דם, טיפה אחת של מסירות נפש זה "אחשביה", יש לה חשיבות מיוחדת. בשמים מחשיבים כשיהודי נותן משהו דם מעצמו, יורק דם להתקרב לבוראו, יש לזה חשיבות ראשונה במעלה. אפילו שזה צעד קטן, אך כל מעשה של מסירות נפש הוא חשוב כי זו הדרך להגיע לשלמות.
דרך ה', וכל תרופה בעבודת ה', בנויות לצרכי היחיד ואין הן יכולות להופיע בשפה כוללת להמונים. ומלאכתן צעד בצד צעד ולא פעולה דרסטית.