בגליון ל"ה של כתב העת תחומין, היוצא לאור בימים אלו, כתב אבי מורי מאמר ארוך ומנומק המתיר ענידת טבעת נישואין לגברים, ואף ממליץ לגברים החיים במסגרת מעורבת לעשות כן.
על סמך ציטוטים חלקיים מתוך המאמר שפורסמו בתקשורת, החליט הרב מאיר גולדמינץ (במאמרו בערוץ 7) לתקוף את הפסיקה ולצאת כנגדה.
מהם טיעוניו של הרב גולדמינץ?
הטעם שבשלו המליץ אבי מורי על ענידת הטבעת הוא "כדי להזכיר להם ולסביבתם את מחויבותם לנשותיהם ולמנוע אי-הבנות ואי-נעימויות". על כך מוחה הרב גולדמינץ וכותב כי ענידת הטבעת "יכולה ליצור תחושה בציבור, כי יש דברים שלרווקים מותר ולנשואים אסור".
לאחר מכן הוא מאריך ומראה שאיסורי נגיעה, קלות ראש, יחוד וכדומה קיימים אצל רווקים בדיוק כמו אצל נשואים. ומשום כך הוא מתנגד בתוקף לענידת טבעת שתראה על הבדל שקיים בין היחס לרווקים לבין היחס לנשואים: "היא משדרת שדברים אלו, הינם תקלה רק אצל נשוי כי בכך הוא פוגע בקשר הזוגי עם אישתו, אך אין בעיה בדבר מצד הקשר עם הקב"ה".
עוד בטרם נדון בגופם של דברים, נפריך אותם ממקור אחר. גם טבעת הנישואים של האישה איננה דין תורה או אפילו מנהג מימי חז"ל, אלא הנהגה שהחלה בתקופת הגאונים. בהסבר טעמה כתב ספר החינוך (תקנב):
כדי שתתן אל ליבה לעולם שהיא קנויה לבעלה ולא תזנה תחתיו.
מה אומר ספר החינוך? שאישה נשואה צריכה לענוד טבעת על ידה כדי שתזכור את בעלה ולא תזנה תחתיו. לו חי הרב גולדמינץ בתקופת ספר החינוך, היה ממהר לצאת כנגדו ולהזכיר לו שאיסור זנות נאמר גם בנשים פנויות, וענידת הטבעת משדרת מסר "מערבי" שמתיר זנות בין רווקים לרווקות!
ומה באמת סבור בעל ספר החינוך? וודאי שאיסור זנות קיים אצל כל איש ואצל כל אישה. אך מלבד המחוייבות האישית של כל אדם כלפי אלוקיו, יש לאדם נשוי גם מחוייבות כלפי בן זוגו, שעשויה ליצור גדר נוספת בינו לבין העבירה. גם הרב מאיר מאזוז את טעם המנהג של גברים לענוד טבעת, "שלא יתן דעתו באשה אחרת".
אם נכון היה הדבר בימי ספר החינוך, וודאי שהוא נכון בימינו, כאשר אדם עשוי לפגוש בעבודתו או בלימודיו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אך מכבדים את טבעת הנישואין שעל אצבעו.
מלבד זאת, יש כאן נקודה נוספת, מורכבת יותר. אמנם איסור נגיעה ויחוד נאמר גם בפנויה, אך כבר כתב הרמב"ם (פירוש המשנה סנהדרין ז, ד):
ואשה שאינה נשואה... אם נסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אתה, או מכוערת בצורתה ולא ישאנה הרי זה חובה והתורה זירזה על כך, ואנשי הצניעות מן התורניים עושים כן.
הרמב"ם מתאר מערכת נורמאלית שבה רווקים פוגשים האחד את השני, ובוחנים את האפשרות להעמיק ולמסד את הקשר ביניהם. הרמב"ם מתמקד בהיבט של ההסתכלות החיצונית: בחינת מראה האישה כדי להחליט אם היא "יפת מראה" או "מכוערת בצורתה".
אך מובן כי ישנם ערכים נוספים שאותם יש לבחון, וזאת מתוך שיחה והתבוננות עדינה. משום כך, קיים שוני מהותי בין מערכת היחסים שאפשרית בין רווקים, שעשויים להעמיק את היכרותם ולבחון אפשרות של נישואין, למערכת יחסים בין אנשים נשואים שצריכה להישאר ברמה הקורקטית בלבד.
סוף דבר, דבריו של הרב גולדמינץ משקפים גישה מסוימת - גישה שמנסה כל העת למצוא מסרים "רפורמיים" ו"לייטיים" בכל פסק הלכה שניתן על ידי רב שאיננו מן הזרם הנכון.
לתקוף כל הנהגה שמזכירה במשהו את "תרבות המערב", גם אם היא משדרת ערכים עמוקים וחיוביים שהתורה עצמה הנחילה לעולם. זאת במקום לבחון כל נושא לגופו, ולקבל את האמת ממי שאמרה, כפי שלימדונו רבותינו.