אליבא דקורח "כל העדה כלם קדשים ובתוכם ד'" (במדבר טז, ג), קרי, המציאות כולה 'זורמת' אל הטוב והצדק, "ומדוע תתנשאו על קהל ד'?" - אין צורך במדרג שכלי של סדרי עדיפויות הקובע כי לעיתים נדחה כוח מסוים מפני האחר.
הרצון הטוב והתמים, מחוסר הגדרים, יכול לנהל את המערכות העולמיות. עבודת ד', היחס בין אדם לחברו, עבודת המידות, החסד, הרחמים - כל אלה אמורים להיות ב'זרימה' וללא גבולות, אין צורך בסייגי חכמים, אין צורך בתורתו של משה.
הטענה אשר חז"ל שמים בפיו של קורח (מדרש תנחומא קורח ב) היא "טלית שכולה תכלת אין הדין שתהא פטורה מן הציצית"? - אדם הלבוש כולו בגד תכלת, כל חייו הם מלאי רצון וכוונה אל המגמה העליונה, האם יש צורך בהטלת ציצית בבגדו? האם הוא זקוק לנתינת סמן חיצוני וקטנוני?; "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה"?
אדם אשר כולו מלא בתורה, עסוק כל חייו בלימוד תורה, האם זקוק הוא לפיסת קלף על המשקוף על מנת לבטא זאת? כל הגדרים התורניים, אליבא דקורח ועדתו, מצמצמים את השאיפות העליונות ומקטינים את עבודת ד' - "אמר לו (קורח למשה): דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם".
אולם רעיונות 'קורחיים' מעין אלו, למרות קסמם הראשוני, גורמים לאסון! המציאות איננה יכולה, לעת עתה לפחות, להתנהל מתוך כוונות טובות ותו לא אלא נזקקת לגבולות תורניים.
על פי האמור לעיל מובן מדוע רואים חז"ל חשיבות מיוחדת בציון העובדה כי קורח ועדתו נבלעו באדמה. אדמה משמעותה העמדת הגבול! ביום השלישי, כאשר "ויאמר אלֹהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה" (בראשית א, ט) - נאמר פעמיים "כי טוב".
כאשר הזרימה העליונה, האידיאליים האינסופיים מקבלים גבולות, נתחמים על ידי הקרקע - המציאות מגיעה לתיקונה. הופעת היבשה משמעותה יצירת אפשרות העמידה, היציבות והמוצקות העומדת בבסיס העולם הזה. הרצונות הטובים, הכוונות העליונות, החסדים האינסופיים - כולם מתגבשים למציאות מוגדרת. מכאן מובן כי היכן שקיימת השקפת עולם המנסה לערער את גבולות ההלכה, לנהל נורמת חיים על פי הרגש הספונטני, הכוונות הטובות ותו לא - הקרקע מתמוטטת תחת רגליהם, היציבות קורסת, והם 'נבלעים באדמה'.