פרשת הרב מהצפון התפרסמה בתקשורת בשבוע שבו קראו בבית הכנסת את פרשת בלק. שתי דמויות מדברות דברי חכמה, ממש דברי א-להים חיים, בפרשה זו. תחילה זו האתון שרואה את המלאך ומאלפת בינה את בלעם.

החוזה הגדול שהחשיב עצמו ליודע דעת עליון, הפך לגבר שתום-עין ונזקק לאתון שתסביר לו את הסיטואציה אליה נקלעו. בהמשך, בלעם הרשע בכבודו ובעצמו, זכה שנבואותיו – ברכותיו ייכנסו לתורת משה, ויהפכו לחלק בלתי נפרד מהקאנון היהודי לדורותיו, כדוגמת הפסוק הפותח את הסידור "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

לפעמים אתון פותחת את פיה ומדברת דברי חכמה, ולפעמים רשע מרושע מאומות העולם נאלץ להנבא בשם ה' ולברך את ישראל.

למרבה הצער, מסתבר שגם ההיפך אפשרי. יכול להיות חכם גדול וצדיק מישראל שמדבר דברי שטות והבל, או חוטא ונכשל בעבירות שגם יהודים פשוטים אינם נכשלים בהן. שלמה המלך החכם מכל אדם נתפתה ונכשל בסוף ימיו, ויוחנן כהן גדול נהיה צדוקי בגיל שמונים.

איך יתכן שאדם שלמד תורה הרבה ועשה מצוות הרבה, נופל כך? זה טבע האדם, אלו הם החיים, מורכבים ומסובכים. על כן אמרו חכמים "אל תאמן בעצמך עד יום מותך". גם באחרים אין להאמין אמונה עיוורת ורק פתי יאמין לכל דבר. אין זאת אומרת שצריך להפוך להיות חשדן וציניקן. רוב העולם – אנשים כשרים וטובים שתוכם כברם, רוב האתונות אינן מדברות ורוב הרשעים אינם נביאים. אבל צריך לקחת בחשבון שיש גם חריגים, לטוב ולמוטב, ולהשאיר תמיד עין ביקורתית פקוחה. לא להחמיץ דבר חכמה מפי האתון, ולא – חלילה – להעלים עין מרשע והבל שיוצאים מתחת ידי מי שנחזה להיות חכם וצדיק.

כתוב במדרש: "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו". שאל המגיד מצ'רנוביל: אם אין בו דעת, איך נהיה תלמיד חכם? והשיב – יש להבחין בין חכמה לבין דעת. חכמה יש לו – ולכן נהיה תלמיד חכם, דעת אין בו, ולכן שיקול הדעת המוסרי פגום אצלו. יש שלשים ושתים נתיבות חכמה במקורותינו, ובמחקר האינטילגנציות החדיש, מיסודו של גארדנר, מנו אף יותר. ואין אדם שמצטיין בכולן.

העולם לא צבוע בשחור לבן, ובני האדם לא מתמיינים באופן פשטני לטובים ורעים.

מי שחשב שהאתון היא אתון, לא טעה. מי שחשב שבלעם הוא רשע – כיוון לדעת חז"ל. ובכל זאת דבריהם שצוטטו בתורה הם דברי חכמה ונבואה. ועם זאת, האתון נשארה אתון, ובלעם – רשע.

וגם להיפך: מי שחשב שפלוני חכם גדול ואיש המעלה, שיש ללמוד מתורתו ומחכמתו – לא טעה, ואם חלילה יתברר שחטא ונכשל – יש להעבירו מתפקידו, לצפות שישוב בתשובה, אך אין זה מבטל למפרע את כל מה שלימד וכתב, ואת כל פעולותיו הברוכות במעשי חסד ועזרה לזולת.

כשחכמים נידו את רבי אליעזר בן הורקנוס, (להבדיל אלף אלפי הבדלות, רבי אליעזר מעולם לא נחשד בעבירה, והנידוי נצרך רק מפני שעמד על דעתו ולא קיבל את דעת הרוב). הורה רבי יהושע שאין לפסוק הלכה כמותו, והוציאו את הלכותיו מבית המדרש. רק לאחר מותו, התיר רבי יהושע להחזיר את תורתו ואף פסק כמותו בהלכות אחדות. זאת, מפני שכל עוד היה רבי אליעזר בחיים, חששו רבי יהושע והחכמים, שתלמידיו ימשיכו לנהות אחריו. על כן נדרשה פעולה חריפה של נידוי והרחקה. רק אחרי זמן, כאשר בטל החשש שעדת מעריציו תמשך אחריו, אפשר היה להחזיר את תורתו ולהתייחס אליה באופן שקול, כאל כל חכם אחר.

בברכה בתפילת העמידה שעוסקת בצדיקים ובחסידים מבקשים מה' שיהיה משען ומבטח לצדיקים. מבקשים שרחמיו של ה' יהמו – עליהם וגם עלינו, על כולנו: לא על הבוטחים בצדיקים, אלא על הבוטחים בה'. שהרי למדנו: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה". כולם, הצדיקים, והחסידים, וסתם עמך – זקוקים לרחמים, ומבקשים: "ולא נבוש – כי בך בטחנו".

נשים מבטחנו בה' לבדו, ונתפלל לרחמיו וישועתו.