פרשת "והיה אם שמוע" הכתובה בפרשתינו מסתיימת בשלוש מצוות: מצוות תפילין, חינוך הבנים ומצוות מזוזה. ראשית, "וקשרתם אותם לאות על ידכם"- מצוות התפילין.
באמצע, "ולמדתם אותם את בניכם"- חינוך הבנים. ומסיים, "וכתבתם על מזוזות ביתך"- מצוות מזוזה. אכן יש קשר בין מצוות תפילין למצוות מזוזה. על שתיהם כותבים את פרשיות של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, זה וגם זה נכתבים על קלף. אך מדוע להשחיל ביניהם את מצוות חינוך הבנים, שלכאורה לא קשורה במישרין אליהם?
פירש הרה"ק רבי יששכר דוב מבלז זצ"ל שיש כאן לימוד והדרכה בחינוך הבנים. שכשם שתפילין ומזוזה אם משנים בהם אות אחת הם פסולים. כך גם חינוך הבנים- אסור לשנות אפילו תג קטן ממסורת ישראל כפי שראינו מאבותינו. כל המשנה גם בעניין זה ידו על התחתונה.
ניתן להסביר זאת בדרך נוספת על פי הסיפור כדלקמן.
אחד מגאוני ישראל בדורות האחרונים, היה הרידב"ז, זצ"ל רבי יעקב דוד וילובסקי מפרש הירושלמי. שנים רבות ישב על כסא הרבנות בערי הגולה בהן העיר הגדולה סלוצק, והנהיג את עדתו ברמה. בערוב ימיו, עלה לארץ הקודש והתיישב בצפת העתיקה, בה נפטר לפני כמאה שנה. בראשית שנת תרע"ד.
יום אחד, בו חל יום הזיכרון לאביו, יצא הרידב"ז מביתו אל עבר בית הכנסת הסמוך, כדי לירד לפני התיבה בתפילת מנחה לטובת נשמת אביו המנוח. היה זה יום קר ושלג כבד כיסה את פני העיר צפת. בהגיעו אל בית הכנסת לאחר מאמץ רב בשלג העמוק, היה בית הכנסת ריק ממתפללים שהתקשו לצאת מביתם בקור העז, והרב ישב להמתין שיתאספו אנשים לתפילה.
התרפק הרב על זיכרונות ילדותו, עד שעיניו מלאו דמעות והוא פרץ בבכי חרישי. בינתיים, התאספו מספר מתפללים שידעו כי היום חל יום הזיכרון של אבי רבם האהוב, ונבהלו לשמוע את בכיו. אחד המתפללים שהיה מקורב אל הרב ניגש אליו וניסה להשיב את רוחו הנסערת: "כבוד הרב, מדוע נפלה רוחו? הרי אביו המנוח היה איש זקן כבן שמונים בשעה שהתבקש לישיבה של מעלה, וכבר עברו מאז כמעט חמישים שנה, ומדוע איפה מתאבל הרב בבכי על הסתלקותו?
הרים הרידב"ז את עיניו הדומעות והחל לספר באזני המתפללים: בהיותי ילד קטן, למדתי אצל המלמד רבי חיים סנדר, שהיה המלמד הטוב ביותר בעירי. אבי לא חסך כל מאמץ כדי להחכימני תורה, ולמרות עניותו הרבה, שילם אבי כל חודש רובל כסף למורי ורבי, תוך מאמץ כבד כדי להשיג את הסכום הגדול מידי חודש.
פרנסתו של אבי הייתה מבניית תנורי חורף בבתי בני עירנו. חורף אחד, היה מחסור במלט וסיד ומאבי נבצרה האפשרות לשלם למלמד את שכרו במשך שלושה חודשים .
יום אחד חזרתי הביתה ובידי פתק מהמלמד, כי אם לא יקבל את שכרו עד למחרת בבוקר, לא יוכל עוד להמשיך ללמד אותי. "גם לי משפחה לפרנס" כתב המלמד במכתבו, "והם אינם יכולים לגווע ברעב".
כשקיבלו הורי את ההודעה, חרב עליהם עולמם. לימוד התורה שלי היה בשבילם כל תקוותם בחיים, וצער הרעב והמחסור לא הציק להם כמו העובדה שאני לא אוכל יותר ללמוד תורה כראוי. בערב, הלך אבי לבית הכנסת ושמע את אחד מעשירי העיר מתאונן, כי הוא בונה כעת בית לבנו שעומד להינשא בעוד זמן קצר, ומפאת המחסור בחומרי בניה לא עלה בידו להתקין תנור חימום בבית החדש. מוכן הוא, כך אמר העשיר, לשלם ששה רובלים למי שיעלה בידו להשיג בשבילו תנור ולהתקינו בבית הנבנה. באותם ימים, היה התנור מוצר חיוני, שבלעדיו לא היה אפשר להתקיים. בתנור השתמשו לחימום הבית בימי החורף הקרים שהיו רבים בשנה, וגם לבישול המזון ולאפיה.
מיד לאחר התפילה שב אבי הביתה ושטח את ההצעה בפני אמי: "הבה אפרק את התנור שבביתנו ואתקינו בביתו החדש של בן העשיר. כך אוכל להרוויח ששה רובלים ויעלה בידי לשלם את שכר של המלמד של בננו היקר".
במסירות נפש, הסכימה אמי להצעתו של אבי, שהחל בפירוק התנור שבבתינו, לבנה אחר לבנה. לאחר שעות מספר, סיים אבי את התקנת התנור בביתו של בן העשיר, והלה שילם לו על אתר ששה רובלים כפי שהבטיח. בסיום ההתקנה, חזר אבי הביתה עייף ורצוץ, אך שמח ומאושר. הוא הושיט לי ששה רובלים ואמר לי: "אמור למלמד שלך, כי שלושה רובלים הם שכר על החודשים שעברו ועוד שלושה רובלים לשלושת החודשים הבאים".
אותו חורף, המשיך הרידב"ז לספר למתפללים שהקשיבו לו בקשב מלא, היה קר במיוחד. רעדנו כולנו מקור ובקושי שרדנו את החורף הקשה, אולם כל זאת היה שווה להורי בשביל שאוכל ללמוד תורה ולגדול לגאון בישראל.
הרידב"ז סיים את סיפורו הנפלא ואמר: "כשרציתי לצאת היום מביתי, כדי להתפלל בבית הכנסת בציבור לטובת נשמת אבי המנוח, ראיתי את הקור העז שבחוץ ונרתעתי, אלא שאז נזכרתי במסירות נפש של אבי ובני משפחתי בחורף המר ההוא למעני ולמען תורתי, ומיד הטרחתי את עצמי אל בית הכנסת. ומה לך אפוא לתמוה על בכיי, בשעה שנזכר אני במסירותם של הוריי למעני"? סיים הרידב"ז בעיניים מצועפות בדמעות.
מצוות תפילין ומזוזה הן מצוות שאדם מקיים אותם באופן תמידי. כל יום מניחים תפילין. המזוזה קבועה כל ימות השנה בפתח הדלת. אולם חינוך הילדים פעמים שחושב האדם שאינו דבר תמידי. באה התורה ללמדנו שכשם שכל אחד יודע את החובה היומיומית במצוות תפילין ומזוזה כך גם חינוך הבנים הוא חובה יומיומית. וכשם שעל מצוות אלו יש מסירות נפש כך גם על חינוך הבנים יש להשקיע ולמסור את נפשו על מנת שיצליח בה.