מנהל אולפנא נכנס לכיתה כדי להעביר שיחה. לאחר כמה דקות הוא שולח מסרון לסגנית שלו: "הצילו – אסור לי לומר דברי תורה בחדר הזה!"
הסגנית מגיעה ונחרדת למראה הלבוש של הבנות, המנהל יוצא, היא משוחחת עם התלמידות, הן פורשות צעיפים על ברכיים ואזור הצוואר ומבקשות שהרב יחזור ויסלח להן. סיפור אמיתי.
והבעייה אינה מצטמצמת לאולפנא אחת. חלה ירידה חדה ברמת הצניעות של תלמידות וסטודנטיות במספר לא מבוטל של מוסדות חינוך הציונות הדתית - וכן בלבוש המגזר ברשות הרבים.
הירידה הזו מתרחשת במקביל להעצמה בלימוד תורה המאפיינת חלק נכבד מאותן הנערות, והופך אותן, "הפמיניסטיות הדתיות", לציבור החי בסתירה. נשים ונערות רבות לומדות תורה בהתמדה ומתפללות בדבקות, נאבקות ל"זכויות דתיות" ושוויון דתי - לפעמים אפילו על חשבון שלום בית בבית הכנסת - אך הן בוחרות בפינצטה באלו נושאים דתיים להתהדר:
מצוות שהזמן גרמן - כן, ריקוד עם תורה - כן, מנהיגה רוחנית - כן, הידור בכיסוי ראש וצניעות בלבוש - לא. בין הנערות והנשים הלומדות בהתמדה ישנן רבות בכיסוי ראש מינימלי, שרוול קצרצר, חצאית כנ"ל, מחשוף חושף ומכנסיים הדוקים, לפעמים על קצה מסגרת ההלכה (המקילה) ולפעמים מחוצה לה. כדי למנוע טעות, אבהיר שכלל לא מדובר בפריטי לבוש עכשיווים צנועים לחלוטין שנשות הדור הקודם פשוט לא נהגו ללבוש.
סקטור האשה הדתית-ציונית, המבורך בתלמידות חכמים ומנחות הלכה ורוחניות, כמעט שאינו מתמודד ישירות עם צניעות. אין שיעורים בנושא לנשות המגזר, אין "דת יהודית" של קבלת הידור – כמו פעם - וקבלת מקצה חומרות בנושא זה. זה לא מעניין. המאבקים מופנים רק לשדות שהיו עד עכשיו נחלת גברים בלבד. (ובכזה הידור שבבי"כ דתי לאומי במרכז הארץ, התיישבו נערות ללימוד גמרא בעזרת הגברים לאחר תפילת שחרית - בין הזמנים - וסרבו לעבור לעזרת הנשים למרות בקשה מנומסת של בחורים שבאו לשם ללמוד. שוויון הזדמנויות כבר אמרנו?).
העיקר התחלף עם הטפל. בשבת בתחילת אדר מורה למדנית צעירה קבלה בפני, שלמרות בקשותיה, טרם סידרו מקום לקריאת המגילה על ידי נשים ביישוב שלה. אני, שיצאתי מבית הכנסת באותו יישוב מזועזעת מהלבוש של חלק מהנערות, הצעתי לה להשקיע בהעלאת מודעות והזדהות עם היופי והאצילות בהקפדה בהלכות צניעות. זה קשה מדי, היא ענתה, והיא צודקת. ברור שיותר קל לזרום עם הטרנד ולארגן קריאת מגילה נשית מאשר לדבר על נושא הדורש חינוך.
בשיר השירים א, ח כתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן". האם בנותינו מודעות ל"עקבות" הצנועות שהשאירו היפות בנשות ישראל משך דורות עברו, האם הן רואות את עצמן כממשיכות בדרכן? האם נבצר מאתנו להגיע לרמת הצניעות ויראת שמים של העבר עם הדרישות העכשיוויות ללימוד ולשוויון? פוטנציאל הבנות שלנו בקיום מצוות ויראת שמים אינו נופל מהדורות שקדמו להן. הקושי אצלן הוא בהזדהות, במודעות.
מניין נובעת הבעייה? אני, המזדהה בכל נפשי עם משנת הציונות הדתית, סבורה שהירידה ברמת צניעות הלבוש מתרחשת כתוצאה ישירה של החיים הדתיים-ציוניים בהם בחרנו, וזה כואב שבעתיים. המעורבות הברוכה בכל תחומי החיים בישראל מלווה בחשיפה לפיתויים זרים ולרצון טבעי עז של הבת הצעירה להרגיש – ולהיראות – שייכת לכלל. אנו רוצים לתרום ולתת אבל גם הצד השני נותן, ולא הצלחנו לפתח אצל חלק נכבד מהנוער – וגם לא אצל האמהות שלו - מספיק כלים לבקרה, לבררנות ולסינון, את עמוד השידרה הנדרש לעמוד בפיתויים. נערה באה ללמד ונמצאת למדה. בעידן הפייסבוק זה יצא מכלל שליטה.
לפני עשרות שנים הופיע בעתון בעילום שם מאמר נפלא של בחור חילוני, "מי את בת עקיבא" שעיקרו ההתפעלות מהחן בלבוש הצנוע של בת דתית לאומית טיפוסית - לא חרד"לית, הקו המפריד הזה טרם נוצר - העומדת בעוז ובענווה בתחנת האוטובוס. איפה, איפה הן הבחורות ההן?
גדרי צניעות הן הניסיון הגדול ביותר של הבת הדתית ציונית של ימינו. כשרות ושמירת שבת אינן מהווות עבורה קושי משמעותי, אך היא נמצאת בניסיון תמידי בנושא צניעות, חשופה לאמצעי תקשורת, אתרי אופנה, חלונות ראווה, ג'ורנלים – ובראש ובראשונה, המתירנות של ימינו. קשה לה לוותר על "סוף הדרך" האופנתי, להתמודד עם "אפשי אפשי" כל הזמן.
הנסיון הזה רגשי ביסודו, אז בואו נעטוף את הבת בקשר רגשי כלפי קיום מצוות התורה, קשר שאינו מבוסס רק על שכלתנות ולימוד, אלא מדגיש יראת שמים, שייכות וגאוות יחידה נשית בהקפדה במצוות. קשר של "עוז והדר לבושה", כמו שאנו עמלים לעשות בנושא אמונה במדרשות וסמינריונים.
מאחר וחינוך כזה דורש אווירה שאינה נוצרת מרגע לרגע, חייבים להציב סטנדרטים וכללים כבר עכשיו, מעין נעשה ונשמע כי בינתים, נערות עוברות על איסורים מול רבנים, צוות בית הספר, בתוך בית הכנסת וברחוב.
חייבים לדרוש קוד לבוש באולפנות! אני מציעה שמועצת החמ"ד תגבש קוד אחיד – לא קוד מחמיר ולא תלבושת אחידה.
האם זה מחנך לצביעות ושקר אם הבת אינה לבושה ברמה זו מחוץ לבית ספר? ממש לא. יש ערך בחלוקת כבוד לרבנים, למקום חינוך, לצוות החינוכי, להורים. ומתוך שלא לשמה בע"ה יבוא לשמה. לפחות הנערה תדע למה לשאוף. וגם אמא שלה תדע.
נכון שה"הכלה" של התלמיד באשר הוא שם היא פילוסופיית החינוך וההורות הרווחת בדורנו, וקביעת דרישות נשמע מיושן. סיפר לי הורה מתוסכל שהוא התחנן בפני מנהל האולפנא שבה לומדת בתו לשיתוף פעולה בניסיון להעלות את רמת הצניעות של התלמידות. המנהל ענה שהדור מרדני, ולכן אינו רוצה חיכוכים אתו.
געוולד! הרי איש חינוך - וכל הורה - צריך להשלים עם העובדה שזמנית ייתכן ויקבל פחות סימנים גלויים של אהבה. הוא צריך להמשיך לאהוב. אימרה אמריקאית ידועה מצטטת הורה העומד איתן מול בת הבוכה על המגבלות שהציב לה ואומר "עדיף שאת תבכי עכשיו כדי שאני לא אבכה בעתיד."
חינוך לצניעות במראה החיצוני חשוב לפחות כמו הבגרות שהבת של דורנו עושה בתלמוד. על הכללים להיות ברורים וצריך לאכוף אותם בעקביות וברגישות בבית ספר. עם זאת יש לנסות להביא להזדהות וקיום מאהבה, ולקוות שתהיה התפתחות חיובית עם הזמן. ובינתים, נמנע את הפיכת רשת האולפנות והמדרשות שלנו למוסדות חינוך המרשים קיום מצוות כבקשתך.