בואו ונחזיק טובה ליועץ המשפטי ויינשטיין, שהואיל בטובו לפקוח עינינו ולגלות סוד כמוס בהחלט:

יש פסקי דין שחובה לקיימם, מטעמים של שלטון החוק ועליונות המשפט ועוד כל מיני בלה בלה; ויש פסקי דין שמותר לבטל אותם בהינף קולמוס, כנראה מטעמי 'שלטון הצחוק' ועליונותו של הרועץ המשפטי על פני החוק ופסיקות ביהמ"ש.

פסקי דין שאותם יש לקיים בכל מחיר, בבחינת ייקוב הדין את ההר, הם מסוג פסק הדין שציווה להרוס את בתי דריינוף. למרות שהיתה כאן חריגה ברורה מסמכות הבג"ץ, לדעת משפטנים, שמעולם לא הוסמך לחרוץ דין בסיכסוכים נדל"ניים. אבל הבג"ץ, במקום למסור את התיק לבימ"ש מחוזי או שלום, קבע כי מדובר ב'קרקע פרטית' ושהקרקע שייכת לפלשתיני 'הטוען לבעלות' עליה.

ואז הסבירו לנו שבמדינה דמוקרטית חייבת המדינה להכפיף ראשה בפני ביהמ"ש. שפסקי דין יש לקיים. גם אם הם מעוותים בעליל ואולי נגועים בבלתי חוקיות משוועת.

הוא הדין לגבי החלטת הבג"ץ למחוק מעל פני האדמה את בית הכנסת בגבעת זאב, שניצב על תילו 15 שנה. גם זאת בהחלטה מפוקפקת, שהתבססה על טענת בעלות רופפת של ערבי. ביהכ"נ יימחק בלהבי הדחפורים אחרי החג, כי פסק דין יש לקיים. נקודה. ויש עוד דוגמאות בשפע לעריצות המשפט.

אבל כאשר בית משפט בישראל מחליט, בהתאם לחוק, שמשחקי הכדורגל בשבת הינם בלתי חוקיים ומנוגדים לחוק – בא היועץ המשפטי והופך את הקערה על פיה. לא שהוא טוען שההחלטה אינה חוקית. גם לדידו ההחלטה חוקית. אבל פתאום מסביר לנו הרועץ המשפטי, שלא כל פס"ד מוכרחים לקיים.

עליונות החוק? קדושת פסקי הדין? שלטון החוק? ושאר הפטפטת החלולה שבה פיטמו את מוחנו כשהרסו את בתי דריינוף, וכשיהרסו את בית הכנסת בגבעת זאב? הצחקתם את ויינשטיין.

תודה ליועמ"ש שגילה לנו, כי בניגוד למה שחשבנו, יש פסקי דין ויש פסקי דין. יש משפט ויש משפח. לתשומת לבם של כל קשקשני המנטרות החלולות כמו שלטון החוק והשיוויון בפני החוק ושאר דברי להג ופטפטת, שלא נועדו אלא לחפות על מדיניות של אֵיפָה ואֵיפָה.

הכל בזכותכם, אידיוטים שימושיים

2. בואו ונחזיק טובה לבנימין נתניהו, שהואיל בטובו להזכיר לאידיוטים השימושיים שבציונות הדתית, שמכרו את קולותיהם בלא מחיר בבחירות האחרונות לליכוד, את אידיוטיותם, הנוגסת בנו בכל פה.

זה קרה בבחירת הדיינים החדשים בישראל. בין המועמדים השונים, הוצגה גם מועמדותם של שלושה רבנים מטובי בניה של הציונות הדתית, הרבנים בניהו ברונר, דוד בס וניר ורגון. שלושתם תלמידי חכמים מובהקים, בעלי מזג שיפוטי, יראי שמיים שגם מעורבים בדעת עם הבריות ואינם מנותקים מהמציאות; בקיצור, ראויים בהחלט.

אבל נמצא בהם גם מום בלתי עובר: היותם מומלצי אירגון רבני צוהר. די היה במום קשה זה, על מנת שהעסקונה החרדית תפסול אותם. וכאן הבן שואל, היאך השתפנו ראשי הבית היהודי והסכימו לנוהג פסול זה של העסקונה החרדית, לבחוש בענייני הבית היהודי; כיצד נמנעו לפחות על בסיס 'תשובת המשקל' ועיקרון מידה כנגד מידה, מפסילת מועמדים מקרב החרדים? עד כדי כך השתופפתם בפני עסקונת החרדים?

אבל לא זו הפואנטה. הפואנטה היא, שבוועדה למינוי דיינים נחלקו הקולות בעניינם, בדיוק מחצה על מחצה. מחציתם צידדו בבחירת הרבנים ברונר, בס וּורגון, ומחציתם התנגדו. ההכרעה הועברה איפוא ליו"ר הוועדה.

והיו"ר אמנם הכריע על חודו של קול נגד הרבנים ברונר, בס וּורגון. היה זה השר יובל שטייניץ, שמשחק זה שנים במגרש הליכודי על תקן מריונטה של בנימין נתניהו. במצוות נתניהו התעלם שטייניץ מכל זכויותיהם של הרבנים ברונר, בס וּורגון, כפי שהוצגו בפניו, רק על מנת להיענות לגחמותיו של אריה דרעי. דרעי מְצוֶוה, נתניהו מיישר קו.

כל הפארסה העגומה הזו היתה נחסכת, אילו בבחירות האחרונות לא העבירו האידיוטים השימושיים, ברגע האחרון, ארבעה מנדטים חשובים, מהבית היהודי לליכוד. אבל הם לא חשבו פעמיים. רק פימפם להם נתניהו, שאילו יקבל פחות קולות מהרצוג, יאבד הליכוד את השלטון, והם הזדרזו לקנות את הלוקש, ונשכבו על הגדר למענו, כדי שיעביר באלגנטיות את קולותיהם המצביע הציוני-דתי לעסקנים האנטי ציונים.

כאילו שבמקרה שנתניהו היה מקבל רק 26 מנדטים, ואילו הבית היהודי 12, היה הליכוד מאבד את השלטון. איפֹה! הרי בתום הבחירות לכנסת ה-18, הקים נתניהו קואליציה, למרות שציפי לבני בראש קדימה, קיבלה יותר מנדטים מנתניהו. אז איך קרה שלא חשבתם מראש שאתם יורים לעצמכם ברגל? איך ציפיתם שנתניהו, שלֶחם חוקו היא בגידה בנאמניו, אבי שיטת 'השתמש וזרוק', לא יעביר את קולותיכם לאריה דרעי?

להוציא את הגלות מהיהודי

בואו ונחזיק טובה לח"כ משה גפני מיהדות התורה, שטוען כי עליית יהודים להר הבית, היא זו שמעוררת עלינו את זעם הערבים. תודה למר גפני שגילה רז זה, שרק עליית יהודים להר הבית מהווה פרובוקציה, ואילו שלילת זכותם של יהודים לשאת תפילה בהר הבית, נחשבת בעיניו, מן הסתם, מעשה מבורך; שעליית השר אריאל להר הבית היא פרובוקציה, אך עליית ח"כים ערביים היא בעיניו, כך נראה, אפילו עניין ראוי. "כשיש לנו שר חקלאות שעולה להר הבית אני חש שאני בגלות", הצהיר גפני.

אולי גם היה קובע שכשיש לנו 'רמב"ם כזה', שהעז לעלות בשמחה להר הבית וקבע יום עלייתו ליום טוב לדורות במשפחתו, הוא חש עצמו בגלות. ואולי בכלל היה הרמב"ם עצמו 'פרובוקטור'? שהרי הנשר הגדול העיד בעצמו באחת מאיגרתיו על עלייתו בשמחה להר הבית, בדיוק לפני 850 שנה: "וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת ששה ועשרים ליצירה [ד'תתקכ"ו] יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה' ו' ימים לירח מרחשון..." (אגרות הרמב"ם מהדורת הרב שילת עמ' רכ"ד).

לא נכניס ראשנו במחלוקת הרבנים כיום בסוגיית העליה להר הבית. יש מתירים, לפחות מדין כיבוש ומניעת הריפיון היהודי מול רמיסת קדושת הר הבית בידי הפורעים המוסלמים השולטים בו; ויש אוסרים וטעמם עימם. במצב כזה צפוי שכל אחד ינהג על פי רבותיו. יואיל גפני לנהוג על פי רבותיו, אבל מי הסמיכו לגנות יהודים אחרים העולים להר הבית בקדושה ובטהרה, על פי פסיקת רבותיהם-הם? מאימתי יש לגפני ולחבריו מונופול בלעדי על ההלכה? מי אמר שההלכה שייכת לאוסרים בלבד?

אין זאת אלא שגפני מתאמץ לאושש את הטענה הכאובה, הישנה נושנה: יותר קל להוציא את היהודי מהגלות, מלהוציא את הגלות מהיהודי. גפני, שראה בעליית השר אריאל להר הבית תופעה גלותית, נשאר עצמו בגלות; ולא נרצה להזכיר לו דווקא היום, בצאת יום הכיפורים, מה בדיוק אירע לחבריו שנשארו בגלות, בהוראת רבותיהם, בשנות העשרים והשלושים, ירחם ה'.

יפה הגיבו בבית היהודי לגינוייו של גפני: הכי טוב שמר גפני יתמקד במה שהוא באמת יודע לעשות הכי טוב: לשנורר. ממש כבגלות.