לכתוב על איתם 'ה' יקום דמו', לשמוע את שמו שוב ושוב ברדיו, לראות את פניו מביטות אלי מכל אתר ואתר, מי היה מאמין...

רק בשבוע שעבר נפגשנו, ביציאה מעוד מבחן ברבנות שעשינו יחד,

מכל מפגש ושיחה עימו יצאתי עם הרגשה מרוממת ומלאת התפעלות...

"על זה היה דוה ליבנו על אלה חשכו עינינו", וכל זאת בערב לפני שאמרנו "הושענא למען קדושים מושלכים באש".

אני זוכר את איתם כנער, קומנר נמרץ בתנועת אריאל, בילנו יחד במחנות, מסעות וסימנריונים רבים, תמיד פניו שמחים ומאירים...

משם התפצלו דרכנו, לישיבת ניר הלך ללמוד, ועוד לפני שהקשר ביננו התנתק קמעא, הוא התחתן עם נעמה...

במשך כמה שנים לא נפגשנו ולא דיברנו, אך את מאמריו כבר התחיל לכתוב, וכך זכיתי לעקוב...

איתם כתב למעלה מארבעים מאמרים בהלכה ישומית, היסטוריה רבנית (כלשונו) ועוד, ספר הלכתי, ספר היסטורי ועוד ספר הלכתי שבשלבי עימוד סופיים, עליו היתה תפארתו.

לאחר שנים, נפגשו המשפחות במקרה, בטיול בגולן, ישבנו במי הירדן ושוחחנו, 'להשלים את החסר', אמר, שנים של חוסר. וכך כתב לי מיד לאחריו - "שמחתי מאד לראותך... אני דווקא ראיתי את פניך מדי פעם בשנים הקודמות, מרחוק, אך לא זכינו לדבר, עכשיו התחלנו להשלים את השנים... נתראה בעז"ה"... האמת, שתכננו לעשות שבת יחד, אך לא זכינו, חשבנו להמשיך ולכתוב יחד, אך כבר לא...

הרב איתם, צמח וגדל והתבלט בתחום המחקר התורני, או כלשונו של מורו ורבו, הראי"ה קוק "חוקר בחכמת ישראל בקדושה", למרות גילו הצעיר דעתו נשמעה בכל במה מכובדת, החל בעולם הישיבות עד האקדמיה, צעירים וזקנים, דתים וחרדים 'נוקשים', כולם כשראו דברים שלו, עמדו והטו אוזן, בכבוד ובהקשבה מיוחדת...

איתם כדרכו, כתב בבהירות, דייקנות ופשטות, כתלמיד חכם רחב אופקים, הוא רצה להמשיך את דרכו של סבו הגדול ולצד אביו שילחט"א רצה לעסוק בהלכה, בסוגיות בוערות ואקטואליות בכל תחומי החיים.

בעיני, תמיד ראיתי אותו כמודל לאדם גדול, מלא ענווה ופשטות, לא רצה להתבלט ותמיד ברח מכבוד. הלך באצילות ובשקט, וכך כל פעולותיו, עשה בשקט וביסודיות. לא 'בערך' ולא ב'כאילו', יש שיגדו ששחט 'פרות קדושות' אך מי שהכיר, ידע שהכול  הכל היה מדויק, ובעיקר הכל הכל מתוך ענווה ובאמת.

לימים הצטרף ליוזמה חדשה והיה מעמודי התווך בכתב העת 'אסיף' – ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, ואף שם זכיתי לעבוד עימו. מלבד העבודה השוטפת כחבר מערכת, הוא ניהל את מדור 'אישים ושיטות' שהיה תחת אחריותו הבלעדית, הוא ערך וסידר, בנה וכיוון את כל המאמרים, כדי שיהיו ברמה הראויה לפרסום ובאיכות המתאימה. באחד המאמרים שערך וסידר, הוא הוסיף הערה לכותב: "ככותב אני מכיר היטב את תחושת אי-הנחת מהתערבותם של אחרים ביציר כפיו של הכותב, אבל אני מקווה שלא זו תהיה תחושתך כלפי ושלא תראה רק "אדום בעיניים" עם פתיחת הקובץ... ואשמח לשמוע ממך כן".

כחבר, כתלמיד וכיהודי מן השורה, בחג הזה "נהפך לאבל מחלונו", ממש כך. הקב"ה ידע את מי הוא לוקח, תלמיד חכם אמיתי, איש אשכולות, מידות וענווה, חבר טוב ואבא לדוגמה. אני לא מפסיק לחשוב מה הפסדנו, מה עם ישראל הפסיד, מה הפסידו הילדים הרכים...

כל החג אני מנסה לחשוב מה הרב איתם היה רוצה שנעשה, איך להמשיך. ייתכן שזו ההרגשה של כולנו, אך באמת, מה אפשר לעשות? הוא בטח לא היה רוצה לומר, 'מי אני שאגיד'... אך ייתכן שאם הייתי לוחץ יותר, הוא היה אומר, שצריך להמשיך בעוז, להמשיך בגדלות "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", להקים את תורת ארץ ישראל במלוא עוזה, להרחיב את מעגל החוקרים בקדושה, להקים עוד משפחות גדולות בישראל, והכול  בענווה.

לפני שנה פרסמתי מאמר על אודות מעמדם ההלכתי של הנהרגים בפיגועים, על מאמר זה דיברנו באריכות, עמדתו היתה דומה לשלי, אך חשש מפירסום הדברים, פרסום שיכול לפגוע במשפחות ההרוגים. אך אז סיים ואמר, אם זו האמת, אמיתה של תורה, והדברים יכתבו בעדינות הראויה, כדאי שהדברים יצאו לאור.

וכעת, ייתכן שעליו אפשר לומר את הדברים כפי שסיכמתי שם את המאמר, חייך ידידי איתם, חייך חיית אותם בקדושה, חיית אותם על קידוש השם, קידוש השם גדול כ"כ עד שלא יבוא שום מרצח בן עוולה ויקח את זה ממך. חיית ומתת מתוך אהבת השם, אהבת תורה וקדושתה.

עליך ניתן לומר, "גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר", "אשריך, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה".