רבי משה הדרשן פיענח את מתנות הנשיאים לחנוכת המזבח ביום הימשח אותו, בראש חודש ניסן שנה שניה ליציאת מצרים. הוא הבין שלכל דבר שהביאו הנשיאים יש ערך סימבולי, המסמל את קיומו של העולם. הוא מראה את פסיעות האנושות מהבריאה עד הקמת המשכן, וקושר בין השניים. כאומר, בריאת העולם תלויה בגרעין הרוחני של המשכן המחיה אותה.

קערת כסף ומזרק כסף המלאים סולת למנחה, כף זהב מלאה קטורת, פר לעולה, שעיר לחטאת, שני פרים, שני אילים חמישה עתודים וחמישה כבשים לשלמים, הם סימני דרך להתקדמות מגן עדן של הבריאה לגן עדן של המשכן. אדם הראשון, נח, שבעים אומות, תורה, עשרת הדברות, תרי"ג מצוות, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה ואהרון, הם הכיוון של התפתחות העולם מבריאתו עד השראת השכינה במשכן. כך הביא רש"י בפירושו (במדבר ז).

קריאת קורבנם של הנשיאים בחנוכה, דומה שאינה מסתמכת רק על הסידור המספרי של הימים התואם את שמונת ימי החג, כי אם על המרכיב הישראלי שהחג נשען עליו. אברהם יצחק יעקב ויוסף, הם אבות האומה ומנהיגיה, שהמשכם מתגלה במנהיגות יוסף. לשיטתו היה על נשיאי השבטים בחנוכת המשכן להביא קורבן חטאת לכפרה על מכירת יוסף. דם שעיר העיזים שנשחט כדי לטבול את כתונת יוסף, עדיין מכתים את הכתונת בחנוכת המשכן. אחריותם של השבטים לגלות מצרים מצריכה כפרה.

האחים העומדים מול יוסף במצרים אחרי ההלם של 'אני יוסף', לא מביעים כל חרטה על מעשיהם. הם אינם מבקשים את מחילתו, על אף שבינם לבין עצמם התחרטו והצטערו על כך. יתרה מזאת. אחרי מות יעקב, הם פונים ליוסף בשם האבא: 'אביך ציווה לפני מותו שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך'. הם מסתמכים על כוחו של הזקן, אך לא מבטאים את צערם. יוסף מצידו יודע למחול על המכירה, ויודע לפייס אותם ולהדגיש פעם ופעמיים שהם אינם אשמים. "ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם ... ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (מה). "אל תיראו ... וינחם אותם וידבר על ליבם" (נ).

כתונת הפיוסים של פיוס יוסף, הנטבלת בדם שעיר עיזים, תובעת סליחה וכפרה. בלי חרטה נכונה לא יכולה להיות השראה של שכינה. כל פריטי הנשיאים בחנוכת המשכן באו להודיה ולשבח, אך קורבן החטאת בא לכפר. עדיין לא כיפרו השבטים על מכירת יוסף, ועל הפגם הזה של האחדות אין מחילה משמים. רבי משה הדרשן יודע למקד את היסוד לבניין המשכן. בלי אחדות השבטים לא יכולה להיות שכינה אלוקית בעם.

את העקרון הזה מנסה משה לתקן מול הסנה. הוא קרא היטב את פרשת יוסף ואחיו, והסיק מסקנות ברורות. הוא לא יכול לתת יד לתוכנית של הוצאת בני ישראל ממצרים תוך פגיעה בכבודו של אהרון. הוא מבין בדעתו, שיש לפניו מבחן אלוקי הבוחן אותו מה יחסו לאחִיו. ברור לו שאת יחסי האחווה של ספר בראשית, יש לתקן ולשנות מהיסוד. הוא יודע להתווכח עם הקב"ה עד כדי חרון אף אלוקי, ועומד בעקשנות על דעתו "שלח נא ביד תשלח". והוא מצליח. הקב"ה מקבל את דרישתו ושולח אתו את אהרון לפרעה. הוא עמד בהצלחה במבחן התיקון של יחסי האחווה בין האחים, הבוערת מספר בראשית כסנה באש.

התיקון הזה מוגש לנו בימי החנוכה. קריאת התורה של קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, מדגישה את עקרון האחדות. כך מבין רבי משה הדרשן, כך מבין רש"י, וכך עלינו לקרוא את הפרשיות בסוף ספר בראשית, לפני שפותחים את ספר הגאולה. סוד הגאולה טמון בהדלקת המנורה במשכן ובמקדש. המנורה הזאת מסתתרת בחלומו של פרעה, כאומרת חפשו אותי, צבעו יפה את הציור ותזכו בפרס.

שבע שיבולים עולות בקנה אחד, מסתירות את המנורה של ששת הקנים העולים מקנה אחד. פרעה רומז ליוסף על האור הישראלי שיזרח מהמקדש בירושלים לכל העולם כולו. הוא ייצא מהחושך המצרי ויאיר את עלטת האפלה העולמית. "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". האור הגדול הזה יאיר מהמשכן אחרי הכפרה על מכירת יוסף. משיח בן יוסף יאיר מחנוכה, ויגלה את השלטון הישראלי הממליך את ה' על כל האומות.

חג חנוכת המזבח אינו חג של בית שני בלבד, כי אם גם חג חנוכת המזבח במשכן. חכמינו גילו שמלאכת המשכן הסתיימה בעשרים וחמישה לכסלו, אך הקב"ה המתין לחנוכת המזבח ביום הימשח אותו עד ניסן, כי הוא שנטל עשר עטרות ויש לו סגולות מיוחדות (ילק"ש מלכים א קפד). אשר על כן, אור המנורה שהאיר במשכן, במקדש הראשון ובמקדש שני, הגיע אל פתחינו וחלונותינו בהעלאת הנרות הליליים של חנוכה, להודות ולהלל לשמך הגדול, אך גם להתחרט ולבקש מחילה מיוסף על נגע הפירוד וקבלת עול עבודת האחדות.