ואתם אומרים שירה?
ואתם אומרים שירה?

בשבת שבה קראנו בבתי הכנסת את פרשת בשלח, מסתמנת דרך כלל התפנית בלוח השנה. החורף הקר, הלח והאפור מתחיל לפנות את מקומו הקודר לקרן שמש, לפריחת השקדייה ולמרבדי הכלניות האדומות. עת הזמיר מגיעה.

"האביב הגיע" אמר לי אבי השבוע באנחת רווחה, כאשר הוא עטוף בצעיפי צמר וקולו נבלע ברוח הסערה שפקדה את מקומותינו. כזה הוא אבי, שום גשם ושום קור לא ימנעו ממנו להרגיש אביב באוויר.

שבת שירה, שירת הים אותה שרו משה ובני ישראל, ולאחריהם נשות ובנות ישראל בתופים ובמחולות, נתקבלה בתגובה צוננת במרומים. מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה? (סימן השאלה אינו מצוי במקור). משפט היסוד להשקפת עולם אוניברסלית הומניסטית חפה מכל שמחת ניצחון בקרב, חפה מכל מרירות שנצברה במאות שנות שיעבוד אכזריות במצרים. תוגת הבורא על חיסול ונטרול ברואיו באשר הם, גם כאלה שמשך חייהם התנהלו ברוע, באלימות ובשחיתות מידות.

דרשנים הפכו נזיפה זו שגער הקב"ה במלאכיו המזמרים בעקבות בני ישראל לאבן פינה ביסודות המחשבה היהודית ואמונתה, ובשכנוע פנימי ולהט, כדרכם של דרשנים ופוליטיקאים מציגים לנו יהדות יפה, עוברת תקשורתית, חביבת האח הגדול וכוכב נולד. יהדות מסבירת פנים המושיטה את הלחי השנייה למכיה, שאינה ששה אלי קרב, ולא מתהדרת כבני עמים אחרים בניצחונות מפוארים והאדרתם באנדרטאות ושירי הלל.

אה ממה (אני יודע זה לא בעברית, וספק אם בכלל יש באיזושהי לשון מובן לביטוי האמור הלקוח מרחובותיה של ירושלים שלי) בדיוק כמה פסוקים בסביבה, תמה המדרש בשאלה מהיכן מצאו פרעה ולוחמי מצרים את הסוסים האבירים להם נרתמו מאות מרכבות הברזל במרדף אחרי העם היוצא ממצרים? הרי ככתוב, כל המקנה והבהמות המצריות מצאו מותם במכת הברד, זאת למעט את הירא את דבר ה' אשר הניס מפני המכה הממשמשת ובאה את בהמותיו למקום מוגן.

הסוסים ששימשו למרדף היו מאלה של היראים את דבר ה' במצרים, וכאן אמר רבי שמעון את מסקנתו הנחרצת "טוב שבגויים הרוג, כשר במצרים רצוץ את מוחו". אמירה נחרצת, אכזרית חסרת חמלה, שאינה עוברת את התקינות הפוליטית הנוכחית, ובעצם מעולם לא עברה. והדרשנים, אלה מהצד האחר של המפה, בשכנוע הפנימי העמוק כדרכם של דרשנים, מעלים על נס את הפיקחון הנוקב של דרשת רבי שמעון שאינה נותנת קורטוב של אמון בגויים וקוראת להכחדתם. אבן יסוד ל"תורת המלך" וליתר הפרסומים הנושבים מן הגבעות.

ואתה, סתם יהודי הפוסח על הסעיפים קורא ולומד את שירת הים, מהרהר ושומע את דברי הדרוש והלקח מכאן ומכאן ונותר תוהה. הסתירה העולה מבין שני המדרשים, דמותה העולה של היהדות סכיזופרנית במידה בלתי ניתנת לגישור. אם כי יאמר כי הימין והשמאל היהודיים ניסו כל אחד לעקר את המשמעות של המדרש הנגדי בפרשנויות דחוקות של שינוי גרסאות ופלפולים כדי להציג תמונה יהודית אחידה וקוהרנטית, אה ממה, לא משכנע. פרשת בשלח מותירה אותנו בעיקר, נבוכים.

אותה מבוכה מטרידה המותירה אותי מול פיגועי השבוע האחרון, פיגועי הילדים בעותניאל, בתקוע ובענתות. פיגועי ילדים פלסטינאים בני 13-15, ילדים שנשארים ילדים גם כאשר מצמידים לגילם את התארים של מחבל אכזרי חמוש בסכין ונכון להרוג ולדקור- הוא נשאר ילד, שאינך יכול לייצר נגדו את רגשות השנאה והתעוב, כי בסופו של דבר הוא, ילד.

ומאידך: ילד כזה, זה לא משחק, ילד כזה הדוקר את דפנה מאיר ע"ה בפתח ביתה ובורח לביתו בכפר ונם שנת ישרים, מותיר אחריו יתומים ומשפחה שחרב עולמה, זה הרוע הצרוף בהתגלמותו, והסיפור שהאשם בסרטי הטלוויזיה של הרש"פ לא ממש משכנע.

המבוגרים שביננו אולי זוכרים את ילדי האר.פי.ג'י , בלבנון. אותם ילדים שצצו לפתע ועד שאתה מעכל שמולך ניצב לא ילד תמים שיצא לקטוף דובדבנים, אלא אויב מר ואכזר שאתה החייל הישראלי הוא מטרתו להרג אש ודם, אתה מוצא עצמך מהלך בשבילי האבן של הר הרצל בלוויה צבאית של חברך לסיור.

באותם ימים של לבנון, נזדמנו לפונדק אחד, שניים מגדולי ישראל- הרב אהרון ליכטנשטיין ז"ל והרב דב ליאור. שניהם ראשי ישיבות שתלמידיהם היו בקו החזית הראשון ושניהם נדרשו לפסוק הלכתית (עוד התערבות של הרבנים בפקודות הצבא) מה לעשות, לשטוף באש כל דבר שזז ולא לקחת מיליגרם של סיכון או מאידך לקחת סיכון מחושב של פגיעה ולהימנע, גם במחיר פגיעה, מפגיעה בחפים מפשע.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את עמדתו של כל אחד מהשניים. הרב ליאור והרב ליכטנשטיין, כל אחד והיהדות שלו, ויותר מכך כל אחד וגישת חברו שמולו.

ואתה הקורא, ובוודאי שאני הכותב, נותר נבוך ומדוכדך מול העמדה המורכבת הבלתי אחידה, של שחור וגם לבן ובעצם אפור ואפור עצוב.

מה תגידו, במצב הזה אפשר לומר שירה?! והתשובה, ככל הנראה כן. אומרים שירה גם כשבפנים מועקה, וברוח ימים אלה ובלי לזכור מי אמר "גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים", מסובך ומסוכסך, נכון.