מלכים א' פרקים ו'-ז'
זאת הבניה התחיל שלמה ביוזמתו, ללא נבואה וצו אלוקי עדכני מפורש. מתברר שכדוד בשעתו נתבע אף הוא להעז ולהתחיל. כך הוא הסדר הקבוע בכל הקשור למקדש, "ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה" (ראש השנה ל, א) "וירושלים אכן תיבנה כאשר יכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף" (הכוזרי).
הופעת השכינה באה עתה באמצע הבניה (ו',יא-יג), אבל היא באה כמקלחת צוננים. ככל שגדל המקדש ונעשה מפואר יותר הוא הפך ממסגרת למטרה בפני עצמה, ולכן גדלו במקביל החשש וההסתייגות ממנו. הנבואה הזהירה מפני תחושת הנצח שליוותה את מעשה הבניין.תוכנו של הבית הוא קדושתו, וזו מותנית בנקיותו של העם והמלך ובטהרתם, ולא בגודל אבניו וחוסנן, ומכאן האזהרה שהבניין אינו קבוע וקיים לעולם.
אדרבה ככל שיהיה המקדש צנוע וחסר יומרות, כן יתקבל יותר מבחינה דתית ופילוסופית. אפשר לצמצם את ממדיו ולהתאימם למשאבים המצויים, מבלי להזדקק לכוחות זרים, ובכך להעלות את קדושתו הפנימית.
למרות הנזיפה האלוקית המרומזת לא התייאש שלמה ולא ויתר על כל המפעל, אלא המשיך לבנותו באותו מרץ, להגדילו וליפותו באותו שגב. גדולתו היא שהמשיך בכך גם כאשר כבר ידע שאולי לא יתקיימו מעשיו לעולם והמקדש עלול להיחרב.
נערך על ידי צוות אתר התנ"ך מתוך ספרו של הרב יגאל אריאל, 'מקדש מלך – עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן
הפרק היומי בתנ"ך