ההלכה הראשונה בחומש החדש והמורכב שבפתחו אנו עומדים אינה עוסקת בדינים הסבוכים של הקרבת קרבנות, אלא באיסור להקריב קרבן גזול: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'".

רש"י במקום מזהה שוני לשוני בפסוק הזה: "אדם". בדרך כלל כשהתורה רוצה להורות לנו הוראה מסוימת, היא משתמשת ב"איש" כדוגמה ולא באדם. לרוב בתורה, אדם זה שם פרטי של היצור הראשון שחי פה בעולם. "אדם" למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכול היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל (לשון רש"י).

לצערנו, אין לנו הבנה מוחשית בדיני החומש. פרשות שעוסקות ב"כי ינצו אנשים" או ב"לא תלך רכיל בעמך" נראות לנו הרבה יותר עכשוויות ואקטואליות מקמיצה והקטרה. אבל דבר אחד צריך להיות ברור, על אף הציפייה ליום בו "נעשה לפניך את קרבנות חובותינו": לא קל לקיים את המצווה הזו. נתאר לעצמנו מצווה בה התורה מחייבת אותנו להקריב את הרכב הפרטי שלנו כדי לכפר על חטא שעשינו... לא כל אחד ישמח לקיים מצווה מוזרה כזו. בפרשתנו, אדם חטא, או שארע לו נס והוא צריך להגיד יפה תודה, באה התורה ומחייבת אותו לקחת בהמה מן הצאן (מקור פרנסתו מן הסתם) ולהקריב אותה. זה בהחלט ניסיון. בהחלט יש מקום לשלול את האפשרות שנעלה על דעתנו לצאת ידי חובה בקרבן גזול.

אבל ישנו קושי גדול בדברי רש"י והוא לא נוגע להוראה בדבריו אלא לדוגמה בה הוא בוחר: איך אפשר להשתמש באדם הראשון כדוגמה לחוסר מוסריות שיש בגזל? נכון, אדם הראשון לא גזל, אבל לאו דווקא בגלל ניקיון כפיו אלא כי לא היה לו ממי לגזול. הוא חי לבד (מספרים שהוא גם מעולם לא רב עם השכנים שלו...). אברהם אבינו למשל, היה שולח את גמליו זמומים כדי שלא ירעו בשדות שאינן שלו. הוא בהחלט מודל לחיקוי להתרחקות מן הגזל. למה רש"י בוחר דווקא באדם הראשון כדי להציג לנו דמות שמשכה את ידיה מן הגזל?

אולי אפשר להסביר, שרש"י לא מדבר על גזל (רק) במובן הפשוט שלו – לקחת דבר שאינו שלי, אלא על ההרגשה הרעה שיש למי שנדרש להקריב קרבן. "שוב עושקים אותי? שוב מחייבים אותי לתת משהו משלי?". או במילים בוטות יותר: שוב אלוקים "גוזל" אותי? לא! עונה רש"י. הבהמה לא באמת שלך. קח לדוגמה את אדם הראשון: נראה לך שאי פעם הוא העלה על דעתו שהקרבנות שהוא מקריב נלקחו ממנו שלא כדין? וודאי שלא. הוא ראה בחוש שהבריאה כולה ניתנה לו במתנה. הוא הבין טוב יותר מכולנו "שהכול היה שלו" – שלו יתברך! אף אתה, אל תצטער, אל תדמיין שבורא העולם נוטל ממך בהמה מן הגזל. תשמח במצווה הנפלאה שבאה להזכיר לנו "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

שבת שלום!

מתוך הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"