יציאת מצרים מלווה אותנו במצוות רבות שניתנו לנו כ"זכר ליציאת מצרים", וכמובן, בוקר וערב עם סיומה של קריאת שמע כשאנו מזכירים: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים". מיד אחר כך אנו ממשיכים לתפילת העמידה.

חז"ל נחלקו היכן מקומה הנכון של תפילת העמידה – האם לפני קריאת שמע, או לאחריה. ההלכה כידוע, שדווקא לאחר קריאת שמע וברכותיה, והסיבה לכך היא בגלל המעלה הגדולה של סמיכת גאולה (זכירת יציאת מצרים והברכות העוסקות בה) לתפילה (לבקשות הנאמרות בתפילת העמידה). חז"ל אף מוסיפים שמי שמקפיד על הסדר הנכון הזה, הרי הוא בן העולם הבא.

למה? מה מיוחד בזה? מדוע משנה לבורא העולם כיצד בדיוק נתפלל? רש"י מסביר שהסיבה לסדר הזה היא בעיקר בשבילנו – המתפללים. הנה דבריו: "מי שאינו סומך גאולה לתפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג (שהלך), אף הוא הפליג. אלא יהיה אדם מקרב לקדוש ברוך הוא אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסים של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו – ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

העצה הנכונה שתפילתנו תתקבל ברצון, היא לשבח. להזכיר לפניו את העובדה שגאל אותנו כבר בעבר, ואז – בסמוך ממש – לבקש את צרכינו.

הרב צבי לאו מסביר, שהשבחים והקילוסים שלדברי רש"י גורמים למלך לבוא עד אלינו, נמשכים בתפילה רגעים ספורים. דקה אחת, מקסימום שתיים – לא יותר: "וֶאֱמוּנָה כָּל זאת וְקַיָּם עָלֵינוּ... הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ... הָעוֹשֶׂה לָּנוּ נִסִּים וּנְקָמָה בְּפַרְעה... בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל". זהו. זה מה שמביא את המלך אל אוהביו, וכאמור, חז"ל קובעים שכדאי מאוד לנצל את זה ולהתפלל מיד.

אבל בליל הסדר, סיפור יציאת מצרים מלווה אותנו להרבה יותר מדקה או שתיים, והוא לא מסופר רק בראשי פרקים. לפרטי פרטים אנו משבחים – כמה לקו במצרים וכמה לקו על הים. בכל בית יהודי מזכירים (יותר נכון שרים) את "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", ומשבחים אותו על כך שלמרות ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", הרי הוא – "הקדוש ברוך הוא, מצילנו מידם".

אפשר להסתכל על ה"מגיד" כמשהו ארוך וטרחני שמוטל עלינו למהר ולהשלים כדי שנוכל סוף-סוף להגיע אל ה"שולחן עורך" – ובתיאבון. אבל אפשר וצריך לנצל את הקילוסים שיש בו. לספר ברגש את העובדה ש"עבדים היינו", לתאר בשפה ציורית את האותות והמכות, להעביר את ההמשכיות של הזיכרון הזה לדור הבא.

המלך אוהב לשמוע את הסיפור הזה. הוא מגיע. הוא פותח את הדלת לראות את אוהביו. לא כדאי לברוח. מומלץ להישאר, לנצל את המומנטום של סיפור הגאולה וכמובן למנף אותו לתפילה ובקשה. לתבוע את צרכינו ומי ייתן ויתמלאו כל משאלות לבנו לטובה ויזכה גם הדור הבא ל"והגדת לבנך".

חג שמח ושבת שלום!

לתגובות: [email protected]

מתוך דף הניוזלטר של ארגון "קרוב ללב"