בדמוקרטיה יש דברים שאפילו אינם ערבים לאזן הם חייבים, מכח "חופש הדיבור" להכלל ברפרטואר השיח.
אמר מי שאמר שבדמוקרטיה נקבע מי המעצבן ומי המעוצבן. וינסטון ליאונארד ספנסר צ'רצ'יל (כן, זה שהיה הגאון רב החידוד ואמן הנאום הבריטי שר המושבות ב-1920 שהוציא לאור את ה"ספר הלבן" הראשון מתוך השלושה ) ראש ממשלת בריטניה במלחה"ע השניה אמר ב11 במאי 1947 בבית הנבחרים:
“Many forms of Government have been tried, and will be tried in this world of sin and woe. No one pretends that democracy is perfect or all-wise. Indeed, it has been said that democracy is the worst form of government except all those other forms that have been tried from time to time.”
כלומר בקיצור: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו".
הגדיל לתאר את חולשת הדמוקרטיה ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארה"ב (1801-1797), במכתבו מ15 אפריל 1814 לנשיא שבא אחריו, ג'ון טיילר: "זכור, דמוקרטיה אף פעם לא מחזיקה מעמד זמן רב. היא תיהרס במהרה, מותשת, תרצח את עצמה. עדיין לא הייתה דמוקרטיה שלא התאבדה."והנה רואים אנחנו נבואות ותובנות כאלה מתרחשות לנגד עינינו.
נשיא מדינה, שר ביטחון, אנשי צבא, שלא נדבר על הגיס החמישי שלמד את תעלולי הדמוקרטיה , מעלים על דל (דל מאד) שפתותיהם זילות לזכר בני אדם שנשרפו בכבשנים רק לפני 70 שנה. אין הדבר מדובר במתאבדי ה"מצדה" שחז"ל נחלקו במשך דורות על ההחלטה ההיא בשנת 74 לספירה.
הגיבוי שניתן בדבריהם של אלה משפיע ישירות על הלך הרוח ברחוב הערבי הקרוב ובערים הגדולות ברחבי אירופה, בארה"ב ובקנדה. השאהדה, שהשמאל לא מגנה והרשימה מהללת, היא תכנית מוגדרת לרציחת אזרחים עוללים ויונקים, תלמידי תשב"ר, צעירים וצעירות זקן עם איש שיבה. אין מדובר במדינה של עריצים או דקטטורים. מדובר באזרח דמוקרטי בארץ המתיימרת להיות דמוקרטית עם זכויות דמוקרטיות !
פעם, מזמן, כשלמדנו הוראה ופסיכולוגיה במדעי החברה היה כלל שאם משבחים אדם בשביל התנהגות ראויה , נאותה מקובלת ונוחה לבריות כמאמר המשנה "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב:א). עצם השבח והתהילה היו מעודדים או קיוו שיעודד התנהגות כזאת אצל אחרים. אכן, פרסים, צל"שים , תעודות הוקרה ומצויינות עושות את שלהן - מעין "תמריץ" אף על פי שאצל אותו אדם העבודה אינה בעיקרה "כדי לקבל פרס" אבל אין איש שלא יעמוד בהתרגשות על הכרת והוקרת פעלו.
והנה קם אדם, אלוף בצה"ל, סגן רמטכ"ל, ופותח את חרצובות לשונו במעמד שיש בו הרבה יראה, כבוד, הערכה והבעת צער על אלפי הרבבות שחייהם נגדעו כשעלתה יד הכורת ב"תקופת הפתרון הסופי". אין כאן הדיון אם אפשר לדונו לכף זכות והוא היה המוכיח בשער, המחנך או המקטרג או להתפלפל מה היתה כוונת המשורר. הדברים נאמרו ברמקול ובקול רם ונשמעו היטב באוזני הנוכחים. כל הטייה מהנושא ותילי תלים של פירושים אינם מקהים בכהוא זה את חריפות הדברים. בדומים לאלו הדברים כבר נשמעו על ידי נשיא המדינה ואחרים רוקדי ה"מה יפית".
האמת תיאמר שיש כאן דילמה מאד קשה. מצד אחד אנשים עם עבר פרלמנטרי ובטחוני. לא מדובר ב"קוטלי קנים באגם". אבל בה בעת יש לנו את קביעת חז"ל שכמו שיש אדם שקונה עולמו בשעה אחת ויש גם, למצער, את זה המאבד עולמו בשעה אחת, באמירה אחת או במעשה לא ראוי אחד. כמאמר הנביא יחזקאל: "וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ.” (יחזקאל לג:יב). עם פרישתו מתפקיד שר הביטחון ב-2 יולי 1963 נאם בן גוריון נאום חוצב להבות. בנאום זה טבע את הקביעה הידועה "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך " .
אבל החלק הפחות מצוטט וידוע הוא עיקרה של קביעה זו ברישא של הדברים: "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".
הדברים ראויים לכל אדם בעמדה ציבורית. אם הוא מקרין אהבה ודאגה המשוב יהיה בהתאם. ברוח ספירת העמר ראוי מאד להזכיר את הגמרא העוסקת בפטירתם של תלמידי רבי עקיבא, עשרים וארבעה אלף במספר. וזו לשון הגמ' שם: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבאו ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב עמוד ב').
ואם כבר הזכרתי את ענין התלמידים, אז ראיתי להקיש מגמרא אחרת בנדרים שמראה עד היכן היה חוסר הכבוד . מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. אמר לו: רבי, החייתני!יצא ר' עקיבא ודרש:כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים! ( מסכת נדרים מ עמוד א) מעשה יפה ומחנך שראש הישיבה הולך לבקר את תלמידו. אבל איפה היו השאר? לפי עשרים וארבע אלף יוצא אלף לשעה סביב השעון. וכי מוטלת החובה על ראש הישיבה המבוגר ללכת לבקר לכבד ולרבץ (לעשות ספונג'ה) לתלמיד? ואידך זיל גמור.
מה טוב ומה נעים אם אנשי השררה והשלטון, אנשי הצבא וההדרכה העומדים בראש צבאות העם לצאת ולבוא למלחמה הנטושה בחזיתות שלא הכרנו מאז קום המדינה, היו מכלכלים את מעשיהם ודיבורם כראוי לרגש ולשכל המקובל והמתקבל. מה טוב ומה נעים יהיה אם לשאלה " הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ " התשובה תהיה כמו שהיתה בפעם הראשונה שנשאלה על ידי יהושע בן נון:"...לֹא כִּי! אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי!.." עם כל האחריות והמשתמע מזה. "יהיו נא דברי חז"ל "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" כנר לרגליהם ובימיהם תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. אמן.