אז מה למדנו בשבוע האחרון מהתהפוכות הפוליטיות? כמה וכמה תובנות משמעותיות.
הראשונה מתייחסת לראש הממשלה. מי שמסוגל בבוקר להציע למנהיג מפלגה מהשמאל זכות 'וטו' מוחלטת של כל הבניה ביו"ש, ולדון ברצינות בכניסה לתהליך מדיני שמשמעותו נסיגה עמוקה ביהודה ושומרון, ובצהרי אותו יום לתת את משרד הביטחון למנהיג מפלגה מהקוטב הפוליטי השני – תיאור מדוייק של אירועי יום רביעי שעבר - מוכיח שהוא מנהיג שאין לו שום חוט שידרה. אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד אחרי בן-גוריון, 10 שנים במצטבר (השבוע מלאו 20 שנה ליום בו נבחר לראשונה לתפקיד), הצליח לשכנע את עצמו, כמו הרבה דיקטטורים, ש'המדינה זה אני', שהדבר החשוב ביותר למדינת ישראל זה שהוא יהיה ראש הממשלה, ומכאן הכל נובע.
גם החלטתו לבחור בסוף באופציה של ליברמן ולא המחנה-הציוני באה, ככל הנראה, אחרי שהשתכנע מגורמים במפלגתו שדווקא סיכויי השרידות של ממשלה עם בוז'י אינם גבוהים, שמספר ה'אצבעות' שהמחנה-הציוני יביא לטובת הממשלה, עלול להיות נמוך ממספר המנדטים של ליברמן גם אחרי פרישתה של אורלי לוי-אבוקסיס, ושהרצוג יפיל את ממשלתו בהזדמנות הראשונה שרק תיקרה על דרכו. ושהמרוויח העיקרי מממשלת אחדות יהיה יאיר לפיד, שיצבור כוח באופן שיקרב אותו לראשות הממשלה. זה מה שהניע את ביבי: אלקטורליזציה פשוטה, בלי שום אידיאולוגיה.
בסופו של דבר, קמה הקואליציה שהיתה צריכה לקום באופן טבעי לפני שנה – בהבדל אחד: לפני שנה ליברמן היה מקבל את משרד החוץ, ויעלון את משרד הביטחון. והשינוי הזה איננו לברכה.
זה היה מחוייב המציאות? הדעות בליכוד חלוקות. ישנם הגורסים שאפשר היה לסכם על צירוף 'ישראל ביתנו' כשליברמן שר חוץ ולא שר ביטחון. "הפנסיות לעולים חשובות לליברמן יותר מתיק הביטחון, כי זה משפיע ישירות על מאגר המצביעים שלו", אמר לי השבוע אדם בכיר במרכז הליכוד. לדבריו, היו אלו גורמים בליכוד, שרצו לראות את יעלון מחוץ למשרד הביטחון. הם אלו ששיכנעו את ליברמן להתעקש על משרד הביטחון.
המסר שהעבירו לו היה: "אם תתעקש על משרד הביטחון, בליכוד בהתחלה לא יאהבו את זה, אבל הם יקבלו בסוף את הדרישה שלך". וליברמן אכן התעקש - וקיבל. אבל מקורבו של אלקין שוללים את הדברים. לדבריהם, האופציה של צירוף ליברמן לקואליציה בלי משרד הביטחון לא היתה קיימת בכלל. הסיבה היחידה שליברמן הסכים להצטרף לממשלה היא ההבטחה להיות שר הביטחון.
כשבוגי השתיק את הקצינים
אין מחלוקת יעלון עשה טעויות קשות מאז נכנס למשרד הביטחון. הוא פתח חזית מיותרת עם סגן השר אלי בן-דהן, ולא הירפה גם ביומו האחרון, כשראש המטה שלו חיים בלומנבלט הורה לכל עוזרי סגן השר לפנות את הלשכה ביום האחרון של בוגי בלשכה, ואף שלח להם עגלה עם ארגזים לארוז את החפצים – דקות לפני שהוא בעצמו עזב את המשרד.
הוא התעמת כמעט עם כל גורם שעבד איתו, כולל במפלגתו, כמו דני דנון, השר גלעד ארדן (כשהיה השר להגנת העורף), השר זאב אלקין, ועוד. היו לו אמירות מקוממות. הוא יצר את הרושם אצל ראש הממשלה הפרנואיד נתניהו שהוא חותר תחתיו. הוא הקיף עצמו ביועצים ועוזרים מחוגי השמאל, כמו ראש המטה שלו בלומנבלט, ועוזרו משה בן זקן, שטען שרועי קליין הי"ד לא היה גיבור אלא קצין שפעל בפזיזות וללא שיקול דעת.
הקריאה שלו לקציני צה"ל להמשיך ולומר את שעל ליבם "גם אם הדברים אינם חלק מהזרם המרכזי, ואף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני אימצו. אל תחששו, אל תהססו, אל תירתעו" נשמעת הזויה, דווקא על רקע פירסום הפרוטוקולים מימי 'צוק איתן', כפי שנחשפו בשבוע שעבר, שבהם נשמעים יעלון והרמטכ"ל גנץ בדיון ב-10 ביולי 2014 מנסים למנוע מאלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן לדבר, כששרים שאלו אותו לגבי הטיפול במנהרות. ממידע ודאי שהגיע אלי מסתבר, שכמה וכמה פעמים ניסה תורג'מן להשיב לשאלות השרים, ובכל פעם יעלון וגנץ השתיקו אותו.
בוגי לא עשה במשרד הביטחון את המהפיכות שציפו ממנו שיעשה. הוא השאיר את כל היועצים המשפטיים – גם אלו שדעותיהם השמאלניות כבר היו לשם דבר, כמו היועמ"ש של המינהל-האזרחי דורון בן ברק. המינוי היחיד שביצע שהיה לטובת הימין, היה מינויו של עוזר השר לענייני התיישבות קובי אלירז.
דווקא בחצי השנה האחרונה התחיל שינוי איטי במצב. תוכניות ישנות אושרו, בהן מספר תב"עות (תוכניות בנין עיר). זה היה מעט, זה היה מאוחר, אבל זה היה ראשיתו של שינוי. מי שאחראי על הקפאת התיכנון ביו"ש מזה שלוש שנים זה נתניהו, לא בוגי. נתניהו אמר את זה למועצת יש"ע בפירוש. כל תקיעת התוכניות נבעה מהוראה של ראש הממשלה, לא של שר הביטחון. מסיבה מדינית, נתניהו לא נתן להתקדם. ונתניהו, לא לשכוח, נשאר גם עכשיו ראש הממשלה.
ליברמן ה'ימני' מול בוגי ה'שמאלן'
ומצד שני - האם המינוי של ליברמן כשר ביטחון טוב ליהודים? קשה לתת תשובה חד משמעית לכך. ליברמן הוא אולי לאומי, אבל בוודאי לא ימני. אחד מראשי המועצות ביו"ש שמכיר את ליברמן מקרוב אמר לי השבוע: "אביגדור ליברמן חושב רק על עצמו. הוא ינסה להוכיח שהוא אדם פרגמטי, לא מתלהם, אחראי, שקול, מודד את צעדיו. זה יהיה לרעת ההתיישבות. הוא יחפש את הלגיטימיות של התקשורת והשמאל".
לא בטוח שליברמן יהיה טוב יותר להתיישבות, ולא בטוח שיעשה את הזעזועים הנדרשים במשרד הביטחון. הקשר של ליברמן וההתיישבות עד כה לא היה רומן מלבב, למרות שהוא לכאורה חלק מההתיישבות, כתושב נוקדים. כשהחלה ההקפאה, והוא שר החוץ, לא סייע למועצת יש"ע במאבקה.
ולא לשכוח: ליברמן מדבר בגלוי על הקמת מדינה פלשתינית – גם אם דרישותיו לא ריאליות: העברת אום אל-פאחם למדינה הפלשתינית, למשל. לכן יש אירוניה באמירה, שבוגי ה'שמאלן' מדבר תמיד נגד מדינה פלשתינית, וליברמן ה'ימני קיצוני' מדבר בעדה.
משום מה מקננת בי תחושה שאנחנו, אנשי הימין, נאמני ארץ-ישראל, תומכי נתניהו וימינה, בתוך זמן לא רב מרגע מינויו של ליברמן, נתגעגע לבוגי כשר ביטחון.