בקליניקה למשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, התקיים בשבוע שעבר משפט מבוים מרתק, בו עלתה לדיון סוגיית 'הזכות להשכח', שנדונה לאחרונה בבתי משפט באירופה, ואף בבתי משפט בישראל כבר ניתן לה ביטוי מועט.
סטודנטים בקליניקה ייצגו לקוח דמיוני בשם 'יוני', אשר עבד כמהנדס מערכת בחברת תעשייה ביטחונית. כאשר נודע לו כי יצא מכרז לניהול פרויקט סודי ורגיש בחברה אחרת של התעשייה הביטחונית לתפקיד מעניין ומתגמל יותר מתפקידו הנוכחי, הוא החליט להגיש אליו את מועמדותו.
במקביל להגשת המועמדות למכרז, ערך יוני חיפוש על שמו בגוגל, וגילה כי אחת התוצאות מגלה את שמו ברשימת החברים של מפלגת 'עלה ירוק' – התומכת בהסדרה חוקית של שימוש בסמים קלים, בה היה חבר לפני כעשרים שנה, למשך מספר חודשים, מיד כאשר השתחרר מהצבא.
יוני נדהם למצוא מידע זה, וחשש שהמידע אודות תמיכתו בעבר בשימוש בסמים קלים יפגע בסיכוייו להתמנות למשרה הרגישה וישפיע על מעמדו החברתי והמשפחתי. משום כך, פנה לגוגל וביקש להסיר מידע זה והבהיר כי המידע פוגע בו, מבייש אותו, ועלול לגרום לו לנזק. בתשובה לבקשתו, נענה כי בקשתו התקבלה וכי היא תטופל.
כחודש לאחר מכן זומן יוני לראיון עם מנכ"ל החברה ועם חברי ועדת איתור מנהל לפרויקט. הם קיבלו את פניו בחיוך וציינו כמה הם התרשמו מהנתונים שהוצגו בפניהם ומהמידע שהגיע אליהם על עבודתו המסורה והאיכותית. יוני הבין שמבחינתם התשובה חיובית, אלא שעליהם לאשר זאת סופית מול מחלקת הביטחון בחברה, שכן התפקיד הרגיש דורש סיווג ביטחוני גבוה.
הוא הלך לביתו שמח ושאנן ובישר למשפחתו כי ככל הנראה זכה בתפקיד הנכסף. למחרת, הוא זומן לפגישה דחופה עם המנכ"ל אשר הראה לו בצער את תוצאות החיפוש על שמו בגוגל שהראו כי הוא היה חבר בעברו במפלגת 'עלה ירוק'. המנכ"ל הבהיר ליוני כי כיוון שמדובר בתפקיד רגיש מאד, נהלי החברה אינם מאפשרים לתת אותו למי שצרך סמים, או שיש חשד שצרך סמים בעברו. לא עזרו ליוני טענותיו שמדובר בלא יותר ממשובת נעורים.
יוני מבקש לתבוע את גוגל על כך שלא הסירה את תוצאות החיפוש אודותיו כבקשתו, וגרמה בכך לנזק של הפסד העבודה בה חפץ.
במהלך המשפט הציגו הסטודנטים את טיעוני הצדדים – יוני מצד אחד, וגוגל מהצד השני, בפני שלושה דיינים – בראש הרכב בית הדין עמד הרב אריה שטרן שליט"א, רבה הראשי של ירושלים, ובנוסף כהנו בהרכב הרב סיני לוי, דיין בבית הדין הרבני חיפה, והרב ד"ר איתמר ורהפטיג, מומחה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן ודיין בבית הדין הפרטי לממונות במעלה אדומים.
דעת הרוב פסקה כי אמנם אסור לגוגל להפיץ מידע נגיש לציבור, שיש בו משום לשון הרע, אלא אם כן ברור שהוא לתועלת לפי כללי לשון הרע שנקט החפץ חיים, אולם בתנאים של גוף ענק כגוגל, לפי דרך עבודתה, אין זה מעשי שגוגל תבחן כל מידע שנשלח אליה. ברם, אם היא מתבקשת במפורש להסיר מידע כיון שהוא מזיק או פוגע במבקש, נראה שהיא חייבת להסירו. אם היא מתעקשת להחזיקו, עליה חובת ההוכחה או הברור המשפטי שאינה חייבת להסירו.
על פי דעת המיעוט, חיוב גוגל בהסרה מיידית של כל מידע פוגעני על פי בקשת כל פונה הינו מרחיק לכת, שכן מנוע חיפוש, בשונה מבעלי אתרים, רק מאפשר איתור מידע, אך אינו מפיץ אותו באופן אקטיבי, וזאת בשונה ממפיץ לשון הרע. בנוסף, לעיתים מדובר במידע אמיתי, ואף מידע שעשוי להיחשב כמידע "לתועלת". מעבר לכך, ישנה תועלת ציבורית בריכוז מידע לגיטימי בהקשרים רבים, כדוגמת מעסיק המבקש להכיר את המאפיינים של עובדו, איש או אשה המבקשים להכיר בן זוג וכיוצ"ב. לכן לדעת המיעוט, הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון הזכות הישכח), התשע"ה– 2015 שהוגשה לאחרונה מציעה פתרון מסתבר. על פי הצעת החוק עניין זה יהיה נתון לשיקול דעת שיפוטי:
'(א) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט כי מוצדק בנסיבות העניין להסיר את המידע האישי שלגביו הוגשה בקשה...רשאי הוא להורות למפעיל מנוע החיפוש להסיר את המידע האמור.
(ב) לצורך החלטתו לפי סעיף קטן (א) ישקול בית המשפט את מידת הפגיעה שנגרמה או עלולה להיגרם למבקש כתוצאה מפרסום המידע האישי לעומת הפגיעה שנגרמה או עלולה להיגרם לעניין הציבורי כתוצאה מהסרתו בהתחשב, בין השאר, בזהותו של המבקש ובאופיו ורגישותו של המידע האישי'.
דהיינו, לאור העובדה שנדרש איזון בין ערכים שונים, אין לחייב את מנועי החיפוש להסיר אוטומטית את המידע, אלא יש להעביר את ההכרעה בשאלה זו לערכאה שיפוטית.
לצד זה נראה, שמנקודת מבט הלכתית, יש הגיון לקבוע גם מצבים בהם קיימת חובה להסיר את תוצאות החיפוש אף ללא הוראה שיפוטית, וזאת במקרים של פגיעה מסתברת חמורה מאד בנשוא המידע.