חג ללא שם, ללא כל מצווה אישית, וללא תאריך, שונה מכל המועדים האחרים הבאים בתורה, וזוקק הסבר. שלא כבכל החגים האחרים בהם מציינת התורה את התאריך לחג, ומצווה את הפרט על מצווה מיוחדת, קוראת התורה לחג השבועות בשם מספרי של יום החמישים.

גם השם 'חג שבועות' מורה על שבעת השבועות שקדמו לחג ולא על היום עצמו. בחג המצות מצווה על כל יחיד לאכול מצה, ובחג הסוכות לשבת בסוכה, אך מהי המצווה של יום החמישים?

ביום החמישים, הוא יום הביכורים, הוא חג השבועות כמובא בתורה, יש להביא מנחה חדשה לבית המקדש. "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם  מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כח). זוהי מצווה לאומית שמחייבת עבודה מיוחדת במקדש כהקרבת קורבנות, אך אינה מחייבת את היחיד. מנחת הביכורים מהתבואה החדשה של החיטה, מתירה את החדש במקדש, כפי שמנחת השעורים הבאה ממחרת השבת, מתירה את החדש במדינה (משנה מנחות י,ו).

המנחה החדשה שממנה נעשו שתי הלחם בחג, פתחה את עונת הביכורים מן הפירות, כפי שמבארת המשנה (ביכורים): 'אין מביאים ביכורים קודם לעצרת' (א,ג), ו'מעצרת ועד החג מביא וקורא, לדעת חכמים, ו'מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא' (א,ו), מפני שאינם מצויים. שבעת המינים הקיציים מעלים את הפירות המבכירים לירושלים, מעטרים את שוקי ירושלים בפרי הארץ לגאון ולתפארת, ומקריאים את פרשת הביכורים ליד המזבח, מ"ארמי אובד אבי" עד "ויביאנו אל המקום הזה.. ארץ זבת חלב ודבש".

התאריך הנעדר של החג מצריך ספירה של ארבעים ותשעה ימים, ומקרא קודש ביום החמישים. ברם השאלה אינה רק מפני מה אין תאריך לחג, ומפני מה יש לספור ימים אליו, אלא מפני מה אמרה תורה לספור ארבעים ותשעה ימים ולא חמישים או חמישים ואחד? יתר על כן. פסח וסוכות זכר ליציאת מצרים הם. כך יש לאכול מצה כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכך יש לשבת בסוכה 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. אך מהי הסיבה לחג החותם את ארבעים ותשעת הימים?

התורה מסתירה ומעלימה את הסיבה החגיגית. אפשר שהוא חג קציר חיטים, כפי שחג המצות הוא חג קציר שעורים, וסוכות זמן האסיף. אך גם חג המצות וחג הסוכות אינם חגים חקלאיים בלבד, כי אם גם מצוות אישיות המוטלות על היחיד, מלבד המעשים שיש לעשותם במקדש לכבוד החג. ספירת ימים לחג, כמוה כציווי על ספירת ארבעה עשר יום מאחד לחודש הראשון, וכספירת ארבעה עשר מאחד לחודש השביעי.

אשר על כן, עניינו של חג השבועות אינו כשני הרגלים האחרים. ספירה של ימים ממחרת השבת, מורה על חיבור בין יום החמישים ליום הראשון. שבע שבתות הם תהליך המתחיל ביציאת מצרים ומסתיים ביום החמישים. זמן חירותנו אינו יום היציאה מעבדות לחירות, אלא שבע שבתות תמימות של תהליך שחרור מעבדות לחירות. באופן זה החירות של ניסן היא חירות גופנית בלבד, אך החירות של סיוון היא חירות נפשית רוחנית מנטלית, של בני חורין העוסקים בתורה.

אי אפשר להשתחרר מעבדות ולצאת לחירות ביום אחד. שחרור כזה יכול להיות רק שחרור של גוף. אך שחרור נפשי ורוחני, זוקק תהליך של שבועות. כך מבין ר' יצחק במדרש (קוהלת רבה  ג) ואומר: יתעדנו בניי שניים ושלושה חודשים ולאחר שיעלה זיוום יקבלו את התורה. נמצא שחג השבועות אינו נפרד מחג המצות, הוא מסיים אותו. תהליך של שחרור שהחל ביציאת מצרים מסתיים בהר סיני. כך הוקדם דבר ה' למשה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

אילו היה החג תלוי בתאריך, היה הדבר מפריד בין שני הרגלים. הספירה מלמדת שזה קשור לזה וזה מסיים את זה. פסח פותח תהליך שחרור, ועצרת מסיימת אותו. אך התורה אינה מיידעת את הסיבה לחג, ונעלם גם הנימוק לספירת ארבעים ותשעה ימים. בתודעת העם נקבע החג כזמן מתן תורתנו. אך אין כל זכר לזה בכל התורה כולה. זכר ליציאת מצרים נמנה פעמים רבות, כולל חג המצות וחג הסוכות. אך אין זכר למתן תורה. יתרה מזאת. האם בין פסח של יציאת מצרים לעצרת בהר סיני עברו חמישים יום?

על פי הגמרא (שבת פז), ניתנה תורה אליבא דכולי עלמא בשבת, ביום החמישים ושתיים ליציאת מצרים. לדעת חכמים אייר של אותה שנה מלא היה, ולדעת ר' יוסי ניתנה תורה בשבעה לחודש. ואף אם תחילת הספירה היא ממחרת השבת, הרי שהחג הוא ביום החמישים ואחד ליציאת מצרים. על כן קשה עוד יותר קביעת התורה לחוג את החג ביום החמישים. מבאר המהרש"א (ע"ז ג), שטהרת ישראל הייתה ביום החמישים, לאחר שבעה שבועות, ולאחריהם ניתנה התורה. לכן קבעה התורה לדורות את החג ליום החמישים. כחזי לאצטרופי לשיטתו, ניתן לומר שמספר שבע מורה על היטהרות מטומאה. כך במצורע ובנזיר, וכך בזב וזבה.

ספירה שבעה ימים ושבעה נקיים עניינם סילוק של טומאה. קביעת החג לדורות באה בהכפלה של שבעה ימים בשבעה שבועות, ללמדך שלהיטהר מטומאת מצרים לא די ביום של שחרור. יובל של יום החמישים, הוא סיכום לתהליך של טהרה שהחל ביציאת מצרים. זהו תהליך של שחרור, שרק תקיעה של שופר בהר מוציאה את העבדים מעבדות לחירות. רק המעמד הזה הביא למעמד של בני חורין.

כך לומדים משנת הדרור של גאולה תתנו לארץ, אחרי שבע שנים שבע פעמים. 'וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות', 'וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שני שבע פעמים', הן שתי מצוות זהות המתקיימות בשבועות ובשנים. כזו כן זו. זו באה אחרי ארבעים ותשע, ואף זו כן. זו תוקעת בשופר ואף זו כן. זו משחררת עבדים ואף זו משלימה תהליך של שחרור עבדים ממצרים. לא ראי זה כראי זה, אך הצד השווה מלמד על שניהם.

יש הבדל בין שני מועדי החמישים. הזמן שבין פסח לעצרת הוא תהליך של טהרה. אך זמנו של היובל בשנים אינו מוציא מידי טומאה. אשר על כן גזור גזרה שווה, ותן את זה בזה. תהליך השחרור ממצרים הוא טהרה והכנה. הוא מטהר מטומאה של מצרים בשבע, ומכין לקראת ההופעה הרוחנית של השמונה. ספירת שנים ליובל מכינה להופעת הדרור של שנת החמישים, אך גם מטהרת את האומה מחולייה התורניים והחברתיים, ופותחת עידן חדש של חיבור לקדושה ולאמונה.

נמצא שאופיו של חג השבועות נקבע לדורות בשבע שביעיות, כבריאת העולם, וכימות השבוע, כטהרה וכשבת, מסיים את השחרור מבית עבדים, ומטפס למעלת החמישים של השמונה בקדושה ובטהרה. דרגה שמינית של תורה וגאולה מתגלים לעיני העם על הר סיני, ונקבעים לדורות במספרים האלה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.