התרגלנו לשמוע בני אדם המתגוררים בארץ, נהנים מפירותיה ומסגולותיה, ובכל זאת אינם נמנעים מלפקפק על זכותנו בה. "למה לא אוגנדה?", הם שואלים כל פעם בנוסח שונה.
בפרשת השבוע מושמעת טענה דומה, אבל לא מפיהם של אנשים ש"התעייפו", אלא מפיהם של גדולי עולם. (הרמב"ן מסביר שהסדר בו כתובים שמות המרגלים בפרשה, הוא לפי גדולתם.
יהושע מנהיג ישראל מוצב רק במקום החמישי...). המרגלים שבים למחנה בני ישראל ולא מסתפקים רק בתיאור מה שראו, ומוסיפים פרשנות נחרצת: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". חז"ל מסבירים ש"ממנוּ" זה לא רק "מאתנו" אלא גם כלפי בורא העולם – "חזק הוא ממנוֹ" – גם הוא לא יכול לגבור על העם היושב בה. אנו חיים אלפי שנים אחר כך, והטענה הזו נשמעת לנו ילדותית ומטופשת, אבל את אבות אבותינו זה שכנע. זה היה נשמע הרבה יותר סמכותי ואמין מהדיבורים המסוכנים של יהושע וכלב – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
איך יתכן שאנשים הניזונים בוקר וערב ממזון אלוקי, מונהגים על ידי עמוד האש ועמוד הענן יכולים להאמין לשטויות כאלו? איך קרה שמי שעד לא מזמן עמדו פיזית למרגלות הר סיני ושמעו מפיו של בורא העולם את הגילוי "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", יכולים להוציא מהפה דברי הבל כאלו?
התשובה לכך נמצאת כבר במעמד הר סיני. אז, ב"אורות" הגדולים, כשבני ישראל הרגישו שנשמתם יוצאת מרוב קדושה, אמר בורא העולם: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים". צמד המילים "מי ייתן" שגור מאוד על לשוננו אבל לא כשאלה שאין עליה תשובה, אלא כתפילה. "מי ייתן" – כלומר: הלוואי והבורא הכל יכול ייתן. אם כך, ברור שכשהבורא משתמש בביטוי הזה, אין כוונתו שהתשובה היא הוא בעצמו. להיפך: "מי ייתן", הוא אומר לנו! "אני לא יכול לתת את לבבכם ליראה אותי כל הימים – אתם כן".
המראות הגדולים, הניסים היומיומיים, המן, עמוד האש ועמוד הענן, נעשים על ידי בורא העולם. אבל הפרשנות והסקת המסקנות הנכונות, שייכת אך ורק לנו. אנו יכולים וצריכים לבקש ולהתפלל שנדע להסיק את המסקנה הנכונה, אך עדיין, ההחלטה האמיצה לבחור באמת (שלפעמים מושמעת רק על ידי מיעוט) רשומה אך ורק על שמנו.
אפרופו אהבת הארץ, אברהם אבינו, האיש שבזכותו קיבלנו את הארץ הזו, קיבל ציווי מבורא העולם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". השליחות הזו של אברהם מתגלה בתורה ללא שום הקדמה. מישהו שמע על גדלותו של אברהם קודם לכן? על אמונתו הבלתי מתפשרת? לא. אז מה פתאום הוא מקבל הוראה כזו לעזוב הכול ולהתחיל ללכת? בעל ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה-לייב אלתר) מסביר, שאין פה משהו מיוחד דווקא לאברהם אבינו.
כל אחד מאתנו מקבל קריאה כזו "לך לך מארצך" – מהרגלך, ממחשבותיך הכובלות ומההשפעות השליליות של סביבתך – "אל הארץ אשר אראך". אבל בתורה הסיפור הזה מסופר רק על אדם אחד: אברהם העברי, משום שהוא היה היחיד בעולם שבאמת שמע את הקול הזה. שמע אותו ושמע בקולו.
אנו חיים בארץ הנבחרת, רואים ושומעים דברים גדולים, כל שעלינו לעשות הוא לתת את הדעת על כך ולהסיק את המסקנה הנכונה – "יכול נוכל לה"!
שבת שלום!