הרב קוק, כמו במשל הידוע, השאיר אחריו ערמת דגים טריים והשאיר לידם גם חכה. הדגים המופלאים שעלו מן המצולות, שלא שזפתם קודם לכן עין איה, קרצו לבאים אחריו.
ערבים לחך היו ועדנה- טעם עדנים טעמם. רבות עמלו ועומלים על כך שיהיו הם ראויים למאכל כל אדם. אך נדמה , למצער, כי דווקא בחלק מן המקומות בהם אמונים על לימוד אותם תכנים כמו מתעלמים מקיומה של החכה. מתמקדים בתכנים- מתעלמים מהתהליך, מאמינים במסר ומתנכרים למתודולוגיה.
להסביר היום שהציונים החילונים של לפני מאה ויותר היו חלק אינטגראלי מן התחיה הדתית והלאומית זו אמנם לא עובדה שמוסכמת על כל העולם האורתודוקסי אבל כמובן שאלו חדשות של יום אתמול. הדברים צריכים להילמד בעיון רב אבל בעיקר בכדי להתאמן דרכם על מלאכת הדייג של ההווה, לקבל מהם השראה.
כשמכנים ישיבות ומכינות כ"זרוע ביצועית" של "תורת הרב" אפשר לפרש ולומר כי אין הכוונה רק לביצוע ממשי של האידיאולוגיה אלא ללימוד תכנים ואמיתות שמעוצבים זה מכבר: ללמוד ולהפנים את הקונספט המושלם,ההרמטי במטרה להרחיב את מעגלי ההשפעה שלו ולהנכיח אותו בכל המרחב הציבורי.
במצב כזה ההיררכיה בין התלמיד לרב ובין הרבנים עצמם מודגשת, הקרבה אל המסורה דומיננטית. לאחר שיש "תו תקן" של הרב קוק על כל התכנים אפשר להסתער קדימה, מסתופפים תחת כנפיו הרחבות, מאותרגים בפיסקאות וציטוטים. אם יש שאלות הן שאלות הבנה טקטיות אך ברור שישנן גם תשובות. מבחינה מעשית זו רכבת טסה , מבחינה רוחנית זו נסיעה על אדי הדלק שנגמר זה מכבר..
אבל הקצב בו מתגלגלים גלגלי ההיסטוריה כיום נהיה כל כך מהיר וללכת אל הקיבוצניק הישיש ולומר לו "אחינו אתה" נראה חצי סוריאליסטי חצי פתטי.
המציאות מזמנת לפתחנו רוחות חדשות, קולות חדשים, קריאות תגר חדשות. האם הפיתרון הוא לנסות ולדלות שבבי התייחסויות קונקרטיות מהכתובים?... היחס להומוסקסואליות הינו רק דוגמא (טובה) אחת לכך. אנחנו עדים לרעידת אדמה עולמית ביחס לנושאים כל כך בסיסיים בקיום האנושי. משהו קורה לנגד עינינו , עתה אנו נקראים לבירורים ולחשיבה עצמאית ויצירתית ואין אף אחד אחר שעשה את העבודה במקומנו.
לומר שטיפולי המרה יסדרו את העניינים זה כמו לומר בזמנו שהחילוניות אוטוטו נעלמת. לומר בזלזול שהגאים הם "סוטים" זה כמו ללעוג לחילונים של אז על כך שהם סוטים מדרך התורה. לצטט כנגד הומואים פסוקים והלכות מפורשות השומטות את הקרקע תחת כל אפשרות לשיח-כך עשו גם מתנגדי הרב קוק כלפי הציונים...
לאן נעלמה הסקרנות, ההתבוננות, הרצון לעיין בעומק הדברים, המוכנות להיות בקשר בלתי אמצעי חם ואמיץ עם נושאי הדגל של אותן הרוחות?... ועוד יותר מכך, מי שהתרגל לאכול מן המוכן לא עומד בנסיון הסבלנות של הדייג: לשבת על המזח ולחכות. נדרשת יכולת עמידה על מנת להישאר בספק ולסבול סימני שאלה שלא ניתן לענות עליהם מיידית.
נדרשת אמונה כדי לחפש את הכוונה, את החידוש. ופרדוקסאלית צריכה להיות גם קלילות דעת מסוימת על מנת להעלות מגוון רעיונות שונים ותחושות אוטנטיות ביחס לדברים. ותשובות? מי יודע, אולי מחר אולי בעוד שנות דור...ואולי נזקקים אנו גם לחכות חדשות לגמרי..