ערביי הרש"פ לא יחדלו מהטרור משום שאינם מעוניינים בכך, אומר לערוץ 7 ד"ר דוד בוקעי מאונברסיטת חיפה. אבו מאזן, לדבריו, אינו מעוניין להפסיק את הטרור. הוא כן מעוניין להשיג הודנה בין הרש"פ לבין ארגונים איסלמיים. הכוונה להפסקת אש שבמהלכה ישבו בשקט הארגונים האסלמיים כגון החמאס וגם הארגונים שהרשות מפעילה. בכך הם יוכיחו לאמריקנים כי הרשות "הצליחה" במלחמתה בטרור וכי הוא אינו פעיל יותר. בה בעת הארגונים יתחמשו ויתארגנו, ובמשבר הקרוב הם יהיו חזקים יותר ומאומנים יותר, ומוכנים להמשיך בטרור כמקודם. בוקעי מציין כי אבו מאזן מצהיר שוב ושוב כי לא יילחם באחיו הערבים ודחלאן אומר לישראל כי הוא לא ישתף פעולה עמה ולא יילחם במחבלים. יתירה מכך, דחלאן אומר כי הוא יגייס את המחבלים לכוחות הביטחון והללו ימשיכו את מה שקורה גם היום.
בוקעי מוסיף כי כשמישהו אומר שהרשות תלחם בטרור דומה הדבר להצהרתו של אדם כי הוא יילחם בעצמו. יש מחלה נפשית כזו שאדם לוחם ופוגע בעצמו, מחלת הקרויה "מינכהאוזן", אך ערפאת והרשות אינם חולים במחלה זו. עם זאת הם נגועים במחלה חשוכת מרפא אחרת ושמה "טרור". הרשות היא היא הטרור, ולכן אינה יכולה להילחם בו. בוקעי מוסיף כי הפרסומים על אודות המאבקים בין ערפאת לאבו מאזן הם אחיזת עיניים בלבד. לאמיתו של דבר אבו מאזן הוא "הפליט" מבין שניהם, הוא יצא מצפת, אומר בוקעי, בעוד שערפאת מעולם לא היה פליט. ערפאת נולד במצרים למשפחה מסודרת ואף למד באוניברסיטה. הוא חי חיים נטולי בעיות כלכליות. לא כך חי אבו מאזן, ולכן אבו מאזן, לדברי בוקעי, קיצוני יותר בנושא רצון השיבה. מי שקבר את קמפ דיוויד היה אבו מאזן ולא ערפאת, אומר בוקעי, וזאת משום שהוא לא מוכן להילחם בטרור או להגיע למצב שיתקיים הסדר שמדינת ישראל יכולה לחיות אתו.
בוקעי מציין כי החלטת הממשלה לקבל את מפת הדרכים יכולה להסתיים בפח ההיסטוריה כתכניות רבות אחרות. אך, לדבריו, חמורה יותר היא קבלת התכנית באופן לא רשמי אם ההכרה ברצון השיבה מצויה בה. אם, חלילה, תיושם זכות השיבה, ישראל תעמוד בפני שואה, מזהיר בוקעי. שיבה טומנת בחובה את חיסולה של מדינת ישראל ואת השואה הבאה שלה. לכן מדינת ישראל צריכה להצהיר כי רצון השיבה אינו נתון למו"מ וכי היא לא תדון עליו כלל. בוקעי מציין כי מדינות ערב מטעות את העולם בנוגע להחלטה 194, הנוגעת לזכות השיבה. לאמיתו של דבר מדובר בהחלטה משנת 48' הכוללת 15 סעיפים. 14 מהם דנים בהקמת משטר פיוס ל"פלסטיין", לארץ ישראל. החלטה זו התקבלה ב-11 בדצמבר 48' מיד אחרי מלחמת השחרור בין מדינת ישראל, שקמה בדיוק אז, לבין מדינות ערב שפלשו אליה. סעיף 11 מדבר על "שיבה של הפליטים". לא מוזכרים שם "הפליטים הפלשתינים" ולא רק "הפלשתינים", אלא פליטים באופן כללי. מי שירצה לחזור המדינה תאשר לו זאת. מדינות ערב וערביי הרש"פ שינו את ההחלטה להחלטה הקובעת כי ערבים יוכלו לשוב לתוך גבולות ישראל של 48'. ישראל צריכה לפרסם כי מדובר בהחלטה שנדון בה גורלם של פליטים באופן כללי כולל גורלם של הפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערביות, כמיליון פליטים יהודים לעומת 640 אלף פליטים ערבים, שעזבו את מדינת ישראל ב-48'. (כ)
בוקעי מוסיף כי כשמישהו אומר שהרשות תלחם בטרור דומה הדבר להצהרתו של אדם כי הוא יילחם בעצמו. יש מחלה נפשית כזו שאדם לוחם ופוגע בעצמו, מחלת הקרויה "מינכהאוזן", אך ערפאת והרשות אינם חולים במחלה זו. עם זאת הם נגועים במחלה חשוכת מרפא אחרת ושמה "טרור". הרשות היא היא הטרור, ולכן אינה יכולה להילחם בו. בוקעי מוסיף כי הפרסומים על אודות המאבקים בין ערפאת לאבו מאזן הם אחיזת עיניים בלבד. לאמיתו של דבר אבו מאזן הוא "הפליט" מבין שניהם, הוא יצא מצפת, אומר בוקעי, בעוד שערפאת מעולם לא היה פליט. ערפאת נולד במצרים למשפחה מסודרת ואף למד באוניברסיטה. הוא חי חיים נטולי בעיות כלכליות. לא כך חי אבו מאזן, ולכן אבו מאזן, לדברי בוקעי, קיצוני יותר בנושא רצון השיבה. מי שקבר את קמפ דיוויד היה אבו מאזן ולא ערפאת, אומר בוקעי, וזאת משום שהוא לא מוכן להילחם בטרור או להגיע למצב שיתקיים הסדר שמדינת ישראל יכולה לחיות אתו.
בוקעי מציין כי החלטת הממשלה לקבל את מפת הדרכים יכולה להסתיים בפח ההיסטוריה כתכניות רבות אחרות. אך, לדבריו, חמורה יותר היא קבלת התכנית באופן לא רשמי אם ההכרה ברצון השיבה מצויה בה. אם, חלילה, תיושם זכות השיבה, ישראל תעמוד בפני שואה, מזהיר בוקעי. שיבה טומנת בחובה את חיסולה של מדינת ישראל ואת השואה הבאה שלה. לכן מדינת ישראל צריכה להצהיר כי רצון השיבה אינו נתון למו"מ וכי היא לא תדון עליו כלל. בוקעי מציין כי מדינות ערב מטעות את העולם בנוגע להחלטה 194, הנוגעת לזכות השיבה. לאמיתו של דבר מדובר בהחלטה משנת 48' הכוללת 15 סעיפים. 14 מהם דנים בהקמת משטר פיוס ל"פלסטיין", לארץ ישראל. החלטה זו התקבלה ב-11 בדצמבר 48' מיד אחרי מלחמת השחרור בין מדינת ישראל, שקמה בדיוק אז, לבין מדינות ערב שפלשו אליה. סעיף 11 מדבר על "שיבה של הפליטים". לא מוזכרים שם "הפליטים הפלשתינים" ולא רק "הפלשתינים", אלא פליטים באופן כללי. מי שירצה לחזור המדינה תאשר לו זאת. מדינות ערב וערביי הרש"פ שינו את ההחלטה להחלטה הקובעת כי ערבים יוכלו לשוב לתוך גבולות ישראל של 48'. ישראל צריכה לפרסם כי מדובר בהחלטה שנדון בה גורלם של פליטים באופן כללי כולל גורלם של הפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערביות, כמיליון פליטים יהודים לעומת 640 אלף פליטים ערבים, שעזבו את מדינת ישראל ב-48'. (כ)