הגמרא במסכת גיטין (נ"ה:) מספרת על הגורמים העיקריים לחורבן הבית ומתארת ברצף את חורבן ירושלים, חורבן טור מלכא וחורבן ביתר: " אמר רבי יוחנן מאי דכתיב :" אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח:יד).
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים (בשל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים) אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא (בשל תרנגול ותרנגולת חרבה טור מלכא) אשקא דריספק חרוב ביתר (בשל יצול של עגלה חרבה ביתר).
והנה הסיפור בארמית ולאחריו התרגום: אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא.
אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
ובתרגום: על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך, בשל יצול עגלה חרבה העיר ביתר. והגמרא ממשיכה: על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האדם הנ"ל ללא שם) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (בעל הסעודה) ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו (בעל הסעודה): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו בר קמצא: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני הקיסר.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (כלומר, תוכיח) אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קרבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום והביא את העגל לבית המקדש. כמובן שבבדיקה התגלו המומים הללו ואז חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! אז חשבו אולי להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מיתה. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
הסיפור די מוכר. התובנות מדהימות:
גאוות שני גבירים בירושלים גורמים לחרבן הבית ."אכול קורציה" כלומר הלשנה לשלטונות הרומאים . סגנון של "שוברים שתיקה" המתרפסים בפני הקיסר. התקופה ממש לא משנה. לפני אלפיים שנה או לפני שבוע. תמיד יהיו כאלה שלא יוותרו! הם חייבים לעשות כותרת ולא משנה המחיר! במצב שכבר די נפיץ, הסיפור עם התרנגולים או עם יצול העגלה כבר עשה כותרות , אבל לא! כאן מדובר ב"תדמית העם היהודי"- (שזה ) בסך הכל שני גבירים מעשירי העיר- ואם תאמר לו באוזן שהמצב ממש חמור ולא מתאים לעשות סקאנדאלים כי הקיסר יכעס ואולי גם יחריב את בית המקדש... תשובה: שייחרב! זאת התגובה. גם היום, הון ושלטון מוכיח את העניין הזה ממש.
החכמים בירושלים לא שמים לב לריב בין שני אלה תוך כדי הסעודה. שני גבירים מעשירי ירושלים רבים. הנפגע חושב שזה מה שהחכמים רוצים (שהוא ייצא - כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה.) דילמה קשה . להתערב או לא להתערב? בסיפרו "בן יהוידע", רבי יוסף חיים ("הבן איש חי") שואל את השאלה הזאת בדיוק. תשובתו שכנראה היו הרבה אנשים באותו משתה ומסתמא היו החכמים עוסקים בתורה ומדברים בדברי תורה . סביר להניח שמפאת המרחק כנראה חשבו שזה משהו פרטי. ובמדרש רבה מוזכר אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך, לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו (והוא יכל) למחות ולא מיחה..."). כנראה מפאת ענווה שבו הוא לא תיאר שזה יגיע למה שקרא אחר כך. גם היום החכמים מצפים בענווה ובתפילה "שובו שובו מדרכיכם .."
זכריה בן אבקולס מתעלם מאימת השלטון ולא מוותר כמלא הנימא על ההלכה. "אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות". טענתו היא שאם נשתמש בהוראות שעה הן לקולא (שיקריבו קרבן בעל מום), והן לחומרא (שיהרגו את השליח כי הצלת הרבים תלויה בזה) ,זאת לא תהיה ההלכה. וישאל השואל למה לא נאמר "הוראת שעה" על שניהם? זה מבחינת שלום המלכות וזה מבחינת הצלת נפשות? על פניו נראה כי רבי זכריה בן אבקולס היה קנאי לכבוד הבית ואצלו היה ענין של "יקוב הדין את ההר". ההלכה היא ככה וכך עושים ללא ערעורין. (יש אומרים שהוא זכריה בן אמפיקלוס מן הכהנים הקנאים הנזכר ב"מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו). כלומר, עדיף שלא יהיה בית המקדש מאשר ויתור על ההלכה. וכך היה!
נוכל להבין את ענין ההקפדה של ר' זכריה באופן יותר עמוק על פי דברי הנביא ישעיהו: "דִרְשוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב " (ישעיהו נ"ה:ו) שהושלכו על ארבעים ימי הסליחות של חדש אלול כולל עשרת ימי תשובה. וכי אין "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת "? (תהלים קמה:יח) וכי זה תלוי בתקופת השנה? אלא למדנו שזאת תקופה שהקב"ה "שט בעולמו". סברא אחרת לומר שמשה רבנו עליו השלום התפלל עבור כלל ישראל לכפר על חטא העגל ולקבל את הלוחות השניות. בשיאה של תקופה זאת של ארבעים הימים, ביום הכיפורים, אנחנו מזכירים את הפסוק (למרות שפסוק זה בעצם שייך לפרשת המרגלים ") , "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד" :כ). הוי אומר שזאת תקופה מיוחדת ומסוגלת. יותר מזה, גם ראינו בהלכה הנהגות מיוחדות לעשרת ימי תשובה. למשל, שבימים אלה צריך להמנע מאכילת "פת פלטר" כלומר לחם (שהוא כשר) אבל נאפה ע"י אופים שאינם יהודים. והסתירה מיניה וביה. וכי הנהגה זאת רק תקיפה לעשרת ימי תשובה? למה לא להקפיד גם בשאר ימות השנה?
אלא שיש הבדל בזמן שהוא מיוחד ל"ימי התשובה" שצריך להקפיד יותר משאר ימות השנה כמו שגם מצינו בהלכה על הקפדות של "בין המצרים". יתכן מאד שלפי עקרון זה אמר זכריה בן אבקולס שכאן בבית המקדש, ליד המזבח וליד קדש הקדשים, לא מוותרים! לא ייתכן שכל ההקפדות וכל הגדרים וכל הסייגים יתכופפו בפני "המלשין הזה". או בגלל הקיסר. בבית המקדש הכל הולך על קוצו של יו"ד של הלכה ויקוב הדין את ההר.
בדוגמא של זמננו, משל למה הדבר דומה , לכור אטומי עם סדק קטן בקירותיו. בכל בית ובכל קיר "רגיל" סדק קטן נשאר בגדר ה"נסבל" , לא נורא, משהו לא רציני. בכור אטומי, לב ליבו של המקום בו קורות תגובות שרשרת במהירות בלתי נתפסת ורשתות חשמל של מליוני אנשים תלויות בהן, אין ויתורים. הקרינה, ולו הקטנה ביותר, שאינה במקומה , היא הרת אסון (ע"ע צ'רנוביל). בבית המקדש, בפלטרין של מלך, במקום הקדוש לעם היהודי לא מוותרים על חוט השערה.
לסיכום, בית המקדש הוא פעל יוצא של שמירת המצוות ואהבת ישראל. היום אנחנו מנסים להחזיר עטרה ליושנה "...וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה כִּי לה' אלוקים" (דברי הימים א:כט:א). העדרן של אלה "כל מי שלא נבנה בימיו , כאילו נחרב בימיו". בעל הבית של המסיבה הגדולה שסביבה סב הסיפור של "קמצא ובר קמצא" אפילו לא נזכר בשמו. ההקבלות לתקופה שלנו ממש מדהימות. בעל הבית, אוהב ושונא, הלשנות, קיצוניות של תגובות וכו'. הסיפור מתומצת בכך שבית המקדש נחרב בימיהם בגלל שנאת חינם. תיקונו ובנייתו מושתת על אהבת חינם. עד שלא יהיו דברים אלו הלכה למעשה לא נוכל להיות כשירים לראות את הבנין ואת המעשה. יבואו דברים אלו אל לב בני האדם על מנת שנוכל לשמוח ולראות בטוב ירושלים. בפרוש עלינו "קרא עלי מועד" נתפלל לראות בבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.