"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח ב). יש לזכור תמיד את כל הדרך מראשיתה ועד אחריתה, כדי לראות את כל התחנות והקשיים ולהבין כיצד כולם היו לטובה. ולא עוד, אלא נאמר בהמשך: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מייסרך" (שם ד ה) מסביר בעל-הטורים: מדוע דווקא ארבעים שנה? רמז למה שנאמר שעד ארבעים שנה לא עומד אדם על דעתו של רבו ורמז שבן ארבעים שנה אדם מגיע לבינה (פרקי אבות ה). רק אחרי ארבעים שנה יש לאדם פרספקטיבה רחבה על החיים ותכליתם, ועל הדרך שעשה עד כה עם קשייה וסיבוכיה. הוא מתחיל להבין שכל הקשיים והמכשולים שעמדו ועומדים בדרכו, שייסרו ומייסרים אותו, הם כמו ייסורים של אב המייסר את בנו בילדותו מרוב אהבתו אותו, על מנת ליישר אותו ולהפוך אותו לאדם טוב ואחראי בבגרותו. כפי שנאמר, אין חכם כבעל נסיון, ואין עומדים על דברי תורה אלא אם כן נכשלים בהם. נכון לעכשיו, לא רק האדם הפרטי מבין יותר טוב את החיים ככל שהוא מתבגר, בעודו מסוגל להבחין בין עיקר לטפל ולהבין שכל הירידות הן לצורך עליות, וכי קשיי חייו תורמים בעצם לגיבוש אישיותו להגדלת תבונתו וחכמתו - אלא גם בבחינה הכללית הלאומית, ככל שמדינת ישראל צועדת במעלה הדורות נבין יותר ויותר מה הוא עם ישראל, ומה משמעותה וייעודה של מדינת ישראל, נבין שכל המלחמות, הסיבוכים והקשיים החברתיים הכלכליים והמדיניים שלנו הם חלק מתהליך של בירור הכרחי להגיע להגשמת ייעודנו ההיסטורי שנקבע כבר בראשית צעדיו של אברהם אבינו בצו ההבטחה האלוקית: "לך לך אל הארץ אשר אראך… ואעשך לגוי גדול, והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחות האדמה" מהמצפה לישועה שלמה מתוך העלון "באהבה ובאמונה"