1.
הטעם הפשוט למנהג הנפוץ לשמור את הלולב לשריפת חמץ, הוא "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי" (כיוון שנעשתה בו מצווה אחת, נעשה בו מצווה נוספת).
להרגשתי, יש פה עומק נוסף. רגשי יותר: אנחנו לא רק אחרי – "אחרי החגים". יצאנו לדרך. אנחנו לפני חג נוסף. הנה, באחסון המוזר הזה של הלולב, אנו מניחים אבן-פינה להכנות למועד הבא: חג הפסח הבעל"ט.
"הושענא חבוקה ודבוקה בך, הושענא".
2.
כל שבת היא "זֵכֶר למעשה בראשית". השבת הקרובה היא לא רק "זכר", אלא היא-היא מעשה בראשית. אנחנו מקבלים השבוע עולם חדש מהניילון. הכול התחיל כאן: השמים, הארץ וכל צבאם – וכמובן, נזר הבריאה: האדם.
בגמר כל בריאת דבר ודבר במעשה בראשית, מעיד בורא העולם על היותו מתוקן, על היותו טוב – "וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב". המאורות ברקיע השמים, הדשאים, החיות, העופות ועוד, הכול "טוב". רק על יצור אחד שנברא בבריאה לא ניתנה ההסכמה מפיו של הבורא שהוא טוב. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה..., וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". לאן נעלמו שתי המילים שמעידות על היותנו "כי טוב"? האם אנחנו לא יותר טובים או לפחות שווים לעופות ולצמחים?
התשובה: האדם הוא היצור הכי לא אוטומטי בבריאה. לשמש אין דילמה אם לזרוח בבוקר או לשקוע בערב. אפילו לבעלי החיים אין התלבטות אם לבצע את תפקידם. הם עושים זאת, ולרוב עושים זאת ''טוב''. האדם הוא בעל בחירה, הוא יצור לא צפוי, אפשר שיהיה טוב, ואפשר שממש לא. את ה''כי טוב'' שלו, הוא זה שצריך לכתוב. לא הבורא, אלא הוא ורק הוא. את ה"כי טוב" שלו הוא צריך גם לחדש בכל יום ויום, ולמעשה בכל רגע ורגע בו הוא בוחר בעשיית טוב.
באמת, לאחר בריאת האדם ישנה פעם אחת שכן כתובה המילה ''טוב'', אבל לאו דווקא על האדם באופן פרטי, אלא על הבריאה כולה: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד''. "מאֹד" זה לא סתם טוב כללי, אלא הרבה יותר. לעולם, בלשון הקודש המילה "מאֹד" פירושה: יותר. מעל הממוצע.
דווקא כאן חז"ל מוצאים את הטוב בבריאת האדם ודורשים את דמיון האותיות שבמילים מאד ואדם: "טוב מאד – טוב אדם" (בראשית רבה על הפרשה). רק אחרי שנברא האדם, אומר בורא העולם כי כל אשר נברא, "כל אשר עשה, טוב מאד"! האדם הוא זה שבכוחו ובחובתו לרומם את הבריאה ממצב של טוב ולהביא אותה לטוב מאד.
מצד אחד לא נאמר עליו "טוב", אך מצד שני, אם יבחר נכון, הוא יכול לרומם את היקום כולו למצב של "טוב מאוד".
3.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציא הרב שלמה וולבה זצ"ל ספר בשם "בין ששת לעשור". בספר עוסק הרב וולבה בתמורות האידיאולוגיות שחלו בחברה הישראלית לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים (בהוצאות המאוחרות יותר הוסב שם הספר ל"עולם הידידות"). בסגנון כתיבתו המיוחד מיטיב הרב וולבה להגדיר בספר את כוח האדם בבריאה. הנה קטע מדבריו:
"אם היו שואלים אותי מהו ה'אני מאמין' שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! מתוך גדלות זו הוא יכול לתקן את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו. באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם, לא כולם מאמינים. אני מאמין. מאמין שהאדם יכול להגיע ליחס חי עם בוראו, שהאדם יכול לחולל מעשים גדולים ונוראים לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, שיש בו כוח נפשי אדיר לשלוט על עצמו".
יחד עם החזרה לשגרה, הלוואי ונתחזק גם אנו ב"אני מאמין" של הרב וולבה. נשכיל להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחנו העז. לדרוש את כנפי הרוח שניתנו לנו כדי שנהיה הרבה יותר מסתם "טוב", ונגלה עולם טוב מאוד!
שבת שלום!