1.
שר הביטחון אביגדור ליברמן הודיע במפתיע כי הוא מתנגד להפשרת הבנייה בכל רחבי יהודה ושומרון. למה? ככה. "עם כל הצער שבדבר", פתח ליברמן את דבריו, "אין מה לעשות פה. בגלל מכלול הנסיבות – הפוליטיות, המשפטיות והבינלאומיות – צריך להמתין. המחויבות העליונה היא להגיע להסכמות עם הממשל החדש בארה"ב על סוגיית ההתיישבות היהודית". כצפוי, בימין גינו ובשמאל שיבחו, אך התדהמה אחזה בכולם. האיש הפך את עורו.
"איוולת מדינית", כינה בצדק העיתונאי הוותיק חגי הוברמן את דבריו של שר הביטחון ותנו לי לנחש שזו רק יריית הפתיחה. טובי הכותבים במחנה הלאומי משחיזים את מקלדותיהם כדי להזכיר לנו כמה הפכפך השר הממונה. הכול נכון, אבל ברשותכם, נתעלם לרגע מההתבטאות המפתיעה והמביכה של מי שהצהיר "מילה זו מילה" (ואגב, איזה מרגש לראות שמי שהבטיח לחסל את איסמעיל הנייה ביום בו יזכה לשבת על כיסא שר הביטחון, נחוש ליישר קו עם מי שהבטיח לכלוא את הילרי קלינטון ביום בו ישב בבית הלבן), נעזוב את ליברמן האיש וננסה להתבונן במבט גבוה יותר על מקבלי ההחלטות.
הנה תמצית המאמרים הנכונים שנכתבו על כך בעשור האחרון: ב-2009 בנימין נתניהו הרכיב ממשלה ואכזב את ציבור בוחריו כאשר מינה את אהוד ברק לתפקיד שר הביטחון ולא את הרמטכ"ל לשעבר, הכוכב החדש בפוליטיקה, בוגי יעלון.
ב-2013 נתניהו שוב הרכיב ממשלה והפעם עם שר ביטחון משלנו – בוגי יעלון. אט אט האכזבה התחדשה והשר שכה ציפו לו דיבר יותר על "צבא מתבהם" ו"תג מחיר הוא טרור לכל דבר" , ופחות על מנהרות ויידוי אבנים.
אבל ב-2016 התקווה שוב התחדשה. הפעם נכנס לקריה איש-ימין מובהק, תושב הישוב נוקדים שבגוש עציון. הסוף עוד לא ידוע, אבל הכיוון ברור.
ישנו קו אחד משותף לכל האישים, ההבטחות, הציפיות והאכזבות הללו – וכדאי מאוד שנפנים זאת לקראת הציפיות הבאות: "מַעַשֵׂה אֶנוֹשׁ וְתַּחבוּלוֹתיו מְזִימָה. שׁבְתּוֹ בְתוךְ מִרְמָה. רְפִידָתוֹ רִימָה... ואֵיך יִתגָאֶה? אָדָם לַהֶבֶל דָמָה".
2.
הוויכוח על חוק המואזין הוליד, כמו תמיד, וויכוחי משנה הנוגעים לנושאים מעניינים לא פחות. "מה יקרה אם החוק החדש יפגע בצפירת השבת?", שאלו חברי כנסת החרדים ליום המנוחה ולמעשה השהו את קידומו של חוק שנועד לאפשר מנוחה שפויה גם בימות החול.
בתוך כל הדיון הרועש על עוצמת הדציבלים של המואזין, מצאתי את עצמי סקרן לדעת מעט על המלל. יותר על תוכן המואזין ופחות על הווליום.
את ה"רעש" הנעים של צפירת השבת אני מכיר היטב. אינני יודע איזו מנגינה מבשרת על כניסת השבת במקום בו אתם גרים, אבל אצלנו זה ניגון "י-ה אכסוף" של חסידות קרלין או "שלום עליכם" בלחן עממי. אודה על האמת, צפירת השבת היא לא תמיד הדבר הכי מרגש, אך הסיבה לכך איננה הצפירה אלא אני. כשהיא מגיעה בהפתעה ותופסת אותי עם נעליים שאינן מצוחצחות ושעון שבת שטרם כיוונתי, מלחיץ אותי לשמוע ממערכת הכריזה השכונתית את הבקשה המתחננת "קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך".
"רגע-רגע", אני מבקש. אני זקוק לעוד כמה רגעים תחת חבילת הזמן של "שישה ימים המקבלים קדושה" מן השבת שעברה.
מה משמיע המואזין? האמת, רק השבוע חיפשתי תשובה לשאלה הישנה הזו. חוץ מהמילה "אללה", מעולם לא הצלחתי להבין משהו מההברות הקולניות הללו – ואני לא חושב שהסיבה לכך היא שפת האם שלי.
הנה התשובה המלאה, העתק-הדבק מאתר ויקיפדיה: "ה'מואזין' הוא במקור עובד במסגד, שקורא לתפילה חמש פעמים ביום מאחד המינַרֶטִים (הצריח הגבוה שמתנוסס מעל המסגד). המואזין נבחר לתפקידו בזכות אופיו הטוב (הימנעות מ"גזל שינה" לא מופיעה בקריטריונים של "אופי טוב") וקולו (טוב, זה כבר עניין של טעם). כאשר המואזין קורא לתפילה, הוא פונה לארבע כנפות הארץ ומול כל אחת מהן קורא: 'אללה הוא הגדול מכולם. אני מעיד שאין אלוהים מלבד אללה. אני מעיד שמוחמד הוא שליחו של אללה. בואו לתפילה. בואו לגאולה. אללה הוא הגדול מכולם. אין אלוהים מלבד אללה'. ובבוקר מוסיפים: 'התפילה עדיפה מהשינה'" (לזה אני ממש מתחבר).
לא לפרוטוקול: תחשבו טוב האם מה שמפריע לנו במנהג המוסלמי הזה, הוא רק הווליום.
בחיפושיי אחר תרגום המילים, גיליתי נתון נוסף שמקדמי החוק צריכים להבליט: הגבלת המואזין היא לא סטארט-אפ של ח"כ מוטי יוגב. בטהרן, בסעודיה ובמדינות ערב נוספות נחקקו מזמן תקנות המגבילות את עבודתו של "גבאי" המסגד. בקהיר למשל, חל איסור להשמיע מואזין בחוצות העיר והמתפללים שומעים את קריאתו דרך משדרים פרטיים הפועלים בתוך ביתם. אז בפעם הבאה שאתם שומעים מישהו טוען שהחוק הזה נועד להקניט מוסלמים ולהבעיר את השטח, תזכירו לו שוב, שעדיין, המקום הכי טוב במזרח התיכון עבור מוסלמים, נמצא כאן.
3.
שלוש פעמים ביום אנו מבקשים: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". במילים אלו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, טמונה לא רק בקשה על בניין בית המקדש ועל השיבה לציון, אלא על החלק שלנו בזה. "ותחזינה עינינו" – אנו רוצים לחזות בזה.
זה לכאורה ניואנס, אך בפרשת השבוע הוא בולט מאוד: כשלוט ומשפחתו ניצלים בדרך נס מחורבן סדום, חל עליהם איסור מוחלט להביט אחורה ולחזות בנס ההצלה שלהם. "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ", אומר המלאך ללוט וכל ילד בגן יודע לתאר מה קרה למי שהפרה את האיסור הזה. הסיבה לאיסור להביט אחורה, היא מפני שההצלה איננה בזכותם. היא בזכות הדוד הגדול שנמצא הרחק משם וכן משקיף על "קִיטֹר הַכִּבְשָׁן" העולה מסדום.
כשאנו מבקשים "ותחזינה עינינו", אנו מדגישים שאיננו מסתפקים רק בקיומה של הבטחת הגאולה, אלא אנו רוצים שהיא תהיה בזכותנו וממילא נוכל לחזות בה במו עינינו – במהרה בימינו, אמן.