אהוד ברק, כבר לא איש צעיר, מבקש לחזור לזירה הפוליטית - וזה בסדר גמור. שמעון פרס היה הרבה יותר מבוגר ממנו בעת שהוא זכה להיבחר לנשיא המדינה.
גם אריאל שרון היה בעשור השמיני לחייו בעת שהוא נבחר לראשונה לראשות הממשלה. אבל מה שהיה לשני אלה להציע לאהוד ברק לא יהיה לעולם.
הם תמיד נשארו בארץ; גם בשנים שבהן הם נדחקו אל המדבר הפוליטי. תמיד ראו אותם. תמיד שמעו אותם. הם אף פעם לא נטשו אותנו כדי "לעשות לביתם". הם תמיד היו כאן בשבילנו. גם בימי סגריר אי אפשר היה להחמיץ את שמעון פרס או את אריאל שרון. הם אף פעם לא תפסו פוזה של נוכחים-נפקדים כמו שעושה אהוד ברק מזה שנים רבות.
הם גם לא ביקשו לנקר עיניים בעושרם. לכן, הם גם לא חיפשו הסברים לגידול העצום בהונם. הם לא היו צריכים את זה. הנגישות אליהם הייתה תמיד בלתי אמצעית. מה שאי אפשר להגיד על ברק. המפגשים עימו תמיד משאירים טעם חמצמץ. שמעתי את זה לא פעם ממי שיצאו מפגישה כזאת.
לאחר כישלונו הקולוסאלי "למכור" את ארץ ישראל ליאסר ערפאת תמורת כלום, הוא סולק מכיסא ראש הממשלה ואז הוא עבר להתגורר באחד הבניינים הכי מפוארים שיש בתל-אביב. דירתו, שהשתרעה על פני מאות מטרים רבועים, ניקרה עיניים אבל לברק זה לא היה ממש איכפת. בארוגנטיות אין-קץ הוא המשיך להתגורר בה גם כאשר הוא עמד בראש מפלגת העבודה.
ואגב, לאחר גלות מאונס, שבמהלכה הוא צבר הון עתק בדרכים נסתרות מן העין, הוא חזר למשרד הביטחון, כמה חודשים לאחר שגלעד שליט נחטף על ידי מחבלים שחדרו באמצעות מנהרה שנחפרה מרצועת עזה לתוך מדינת ישראל.
מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, ציין בדו"ח שלו שנמצאו פגמים רבים בהליך ההעברה של עסקיו הענפים לבנותיו; אלה, לדבריו, לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות ממי שמכהן בממשלה. עוד קודם לכן, מצא שופט של בית המשפט העליון, תיאודור אור, שעמד בראש ועדה שנשאה את שמו, שהיו ליקויים בתפקודו עובר למהומות שפרצו בקרב האוכלוסייה הערבית, ובמהלכן, בראשית העשור הקודם.
כל אלה לא הפריעו, כמובן, לברק לחזור למשרד הביטחון כשעל פניו נסוך חיוך של ניצחון. אהוד אולמרט היה אז ראש הממשלה. כולם ליקקו את פצעי המלחמה הכושלת מול החיזבאללה. רק לא ברק. הוא לא ראה את עצמו אחראי למלחמת לבנון השנייה שנגרמה במידה רבה בעקבות הנסיגה המבוהלת שלו מרצועת הביטחון, בעת שהוא כיהן כראש הממשלה, תוך נטישת ציוד צבאי בעשרות מיליוני שקלים.
גם בארבע השנים שבהן שימש ברק בממשלתו של בנימין נתניהו הוא לא טרח לעשות לקידום נושא המנהרות שחפר החמאס. הוא היה עסוק, כנראה, מעל הראש, בעימות מול גבי אשכנזי. המלחמה בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל היוצא ירדה לתהומות שלא היו כמותן מעולם.
אז עכשיו אנחנו שוב מקבלים את ברק. הרבה יותר עשיר – אבל לא פחות חמקמק. בכל כמה שבועות הוא מגיח מאי שם ופוצה את פיו בתקווה שהכול נמחל לו. כישלונותיו כראש הממשלה. הארוגנטיות שלו בעת שהוא פירק את מפלגת העבודה לרסיסים. כהונתו העלובה במשרד הביטחון.
אז לא; זה לא נשכח ולא נסלח.