מדיניות הרווחה פוגעת בחסד
על מה אנחנו חושבים כאשר אנו עוברים ליד קבצן חסר בית ברחוב: "איפה הרשויות? איך נותנים לו כך לישון באמצע הרחוב?" למה אנחנו לא חושבים "במה אני יכול לדאוג לו?"
מדינת ישראל היא "מדינת רווחה". תקציב ה"שירותים החברתיים" (כולל "תשלומי העברה") הוא הגבוה ביותר בתקציב השוטף. לתקציב זה יש מחיר כלכלי אדיר: הגדלת נטל המס ותמריץ שלילי לעבודה.
אבל המחיר האמיתי הוא המחיר המוסרי: העברת האחריות על החלש מהסביבה לשלטון המרכזי עלולה לגרום לנו לנו לאדישות.
אנחנו חושבים "מי אחראי לזה? איפה מערכת הרווחה? איפה מערכת החינוך? הרי אנחנו משלמים מיסים!"
אנחנו פחות חושבים "במה אני יכול לעזור?"
חסד לאומים חטאת - שוויון
"צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" (משלי יד לד) מצודת דוד: "כי גוזלים מזה ונותנים לזה"
"תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת"? נענה רבי אליעזר ואמר: "צדקה תרומם גוי" אלו ישראל דכתיב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" "וחסד לאומים חטאת" כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו... נענה רבי יהושע ואמר: "צדקה תרומם גוי" אלו ישראל דכתיב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" "וחסד לאומים חטאת" כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין, חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן..." (בבא קמא י:)
נהוג לייחס את המצאת "מדינת הרווחה" לאוטו פון ביסמרק, קיסר גרמניה במאה ה-19, אבל האמת היא שמדובר בשיטה קדומה הרבה יותר.
בתקופת הזוהר של האימפריה הרומית, נהנו האזרחים מ"לחם ושעשועים". הביטוי מוכר יחסית אך ההיגיון שעומד מאחריו מוכר פחות: ע"פ עבודת דוקטורט שכתבה יעל ויזנר, עשירי רומא נהגו לחלק טובות לציבור על מנת לצבור כח פוליטי.
בעזרת הכח הפוליטי הם הרוויחו עוד כסף שאת חלקו חילקו וחלקו שמרו לעצמם. מנגנון זה משתקף בדברי רבי יהושע בגמרא לעיל: "כדי שתמשך מלכותן"
קדמו להם היוונים שדגלו (לפחות עקרונית) בגישה קיצונית הרבה יותר כפי שמשתקף בחיבור "המדינה" של אפלטון בו הוא מציע חלוקה שוויונית בכל המשאבים עד כדי החלפת נשים בין ה"נאורים" לפירוק מוסד ההורות והמשפחה. יש הרואים בתפיסתו של אפלטון את יסודות הקומוניזם.
לפניהם נהגו הפרסים לחלק כספים לעניים, כאשר גם תופעה זו נתפסה כשלילית בקרב חכמי ישראל "כגון שבור מלכא" – "מלך פרס היה ונוטל ממונם של ישראל וגומל דלים נכרים", (בבא מציעא ע: , רש"י שם)
מכל הדוגמאות האלו ניתן ללמוד על מדיניות הרווחה של הגוים בכלל ושל היוונים בפרט.
עיקרון החיוב בגמילות חסד לפי המשפט העברי
ההבדל המהותי ביותר בין המשפט העברי למשפט המערבי מתבטא בסוגיית "זה נהנה וזה לא חסר" המכונה גם "כופין על מידת סדום" בפרשת כי תצא מופיעות מספר מצוות בנושא זה: ראית אבידה של חבר? אתה חייב להודיע לו, אסור לך להתעלם! בשבילך זו טרחה קטנה- בשבילו עזרה גדולה. ראית חמור של חבר (ואף שונא) רובץ תחת משאו? תעזור לו לקום! בשבילך זו טרחה קטנה- בשבילו הצלה.
עשית צרכים בשטח? כסה אחריך! טרחה קטנה, אף אחד לא ידע שזה אתה, אבל מאוד לה נעים למי שידרוך. שכחת עומר בקצה השדה? תשאיר לעניים! הפסד קטן בשבילך (להביא עומר מקצה השדה זה עבודה קשה ביחס לתועלת) ועזרה אמיתית לעניים (יש לו זמן לטפל בזה וזה מאוד יעזור לו)
לעניין זה ניתן לצרף גם דינים נוספים כמו "דינא דבר מצרא" - חיוב למכור שדה לבעל שדה שכן כאשר הוא מציע הצעה זהה לקונה ששדהו אינה גובלת בשדה. וכן בסוגיית חצי נזק בשור שנגח שור (בבא קמא ל"ג.) כאשר לשיטת רבי עקיבא יש להתייחס למזיק ולניזק כשותפים ועל שני הצדדים לדאוג להקטין את הנזק.
היחס למשפט הגויים
"ארבע מדות באדם. האומר: "שלי שלי ושלך שלך", זו מדה בינונית. ויש אומרים, זו מדת סדום. "שלי שלך ושלך שלי", עם הארץ. "שלי שלך ושלך שלך", חסיד. "שלי שלי ושלך שלי", רשע." (אבות ה י)
בהמשך פרשת כי תצא מובאים הניגודים למדיניות התורה אותם יש להרחיק: עמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים" יכלו לעזור בקלות ולא עשו זאת.
ע"פ אמות המידה של הגויים הם בסדר גמור:במשפט המערבי, אסור לפגוע באחר אבל לא חייבים לעזור.
כל אחד דואג לעצמו "חיה ותן לחיות" או "האומר שלי שלי ושלך שלך" במסכת אבות.
הפרשה מסתיימת בניגוד החמור ביותר למדיניות התורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק", עם שהגיע מרחוק מהנגב עד למדבר סיני. רק כדי להציק, ללא תועלת. חז"ל ממשילים אותם לאדם הקופץ לאמבטיה רותחת כדי לצנן אותה מעט. סתם,דווקא. להכעיס "זה חסר וזה לא נהנה". "האומר שלי שלי ושלך שלי- רשע".
מדיניות הרווחה המערבית- לא יעיל ולא מועיל ובעיקר לא צודק
כדי להבין את ההבדל בין השיטות נעקוב אחרי גילגולם של חמישה שקלים ושתי כיכרות לחם: בעל המאפיה בעיירת פיתוח נהג לשלם מיסים כחוק: מס הכנסה, מע"מ ביטוח לאומי ואגרות שונות. העובדה שכמחצית מתקציב המדינה השוטף מיועד לתשלומי העברה נתנה לו תחושת סיפוק.
מתוך אלפי השקלים שהוציא בעל המאפייה בחודש בגין מיסים, נשרו כמה מאות שקלים לטובת הנהלת החשבונות וייעוץ מס, ועוד כמה מאות שקלים בגין זמן העבודה שהפסיד בהטיפול בדיווחים. לאחר העלויות הנלוות, מתוך החלק שעבר לרשויות המס נשרו כמה מאות שקלים נוספים שנדרשו למימון פקידי השומה ומערך הגביה. החלק שהגיע סוף סוף אל חשבון המדינה, החל במסעו אל חשבון הבנק של העני הנזקק. גם כאן נשרו מאות שקלים נוספים שנדרשו למימון החלוקה: פקידי האוצר ומשרד הרווחה, ולבסוף פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים.
לאחר שהגיעה שארית הפליטה מכספי המיסים ששילם בעל המאפייה לכיסו של העני, פנה העני למאפייה לקנות לחם לכבוד שבת. בעל המאפיה שראה את מצבו של העני, הציע לו לקחת עוד כיכר לחם אחת שלא קנו אתמול וחבל שתיזרק.
הכיכר הראשונה עלתה למאפייה (ולמשלמי המיסים) כסף רב, ולא הביאה לעני תועלת עודפת- לא אכפת לו לאכול לחם מאתמול. בדרך היא גם גרמה לעיוותים כלכליים ולנזקים כלכליים עקיפים למשק ויצרה ניכור חברתי. הניסיון לחלק מחדש את העושר- נדון מראש לכישלון: הוצאות הגביה והחלוקה והעיוותים הכלכליים שנוצרים בדרך, עולים על התועלת. הדרך שגויה.
הבעיה החמורה יותר היא שהמטרה שגויה - מדיניות הרווחה נאבקת בסטטיסטיקה ולא בעוני. הצורה היעילה ביותר "להיאבק בעוני" (להקטין את מספר האנשים שמתחת לקו העוני) היא לחלק כסף לאלו שקרובים לקו העוני בלי קשר לשאלה אם הם צריכים או לא. עזרה לחלשים ביותר אינה משפיעה על הסטטיסטיקה. הרבה יותר משתלם פוליטית לתת קצבת ילדים/זקנה למאות אלפי בוחרים פוטנציאליים שרובם המוחלט לא צריך אותה, מאשר לממן תרופה מצילת חיים לחולים בודדים.
לצערנו, ספר החוקים מלא בהטבות מגזריות וחוקים המיטיבים עם ציבור אחד על חשבון השני.
בסופו של דבר כולם מפסידים מהעיוותים שיוצרים החוקים האלו - חוץ מהמחוקקים שגורפים הון פוליטי, ועובדי המדינה שצוברים כח בירוקרטי.
לשמחתנו, הכיכר השניה לא עלתה למאפייה כסף כלל, היא ניתנה בהסכמה בין הצדדים ע״פ היכולת של הנותן וע״פ הצורך של המקבל, ויצרה קשר אישי בין השכבות בחברה. העקרונות האלו מתקיימים במתנות העניים- לקט שכחה ופאה פרט ועוללות וכן במעשר עני.
אז מה שווה דו"ח העוני האלטרנטיבי?
"אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (ע"פ כתובות סז:)
לפני כמה חודשים חשבתי להקים גמ"ח סלי מזון ביישוב בו אני גר. פניתי לקרן הצדקה ביישוב לברר אם זה יכול לסייע לנזקקים ביישוב. אחד ממנהלי הקרן סיפר לי שהם ניסו בעבר לחלק סלי מזון לנזקקים, אך מהר מאוד הם הבינו שמדובר במאמץ חסר תכלית: שווי הסל לא עולה על 200 ש"ח, כאשר למשפחה נזקקת מחלקים סכום גדול הרבה בו יותר בו הוא יכול לרכוש מוצרים בחנות. בנוסף לכך, התברר שבמקרים רבים רוב המוצרים בסל אינם מתאימים למשפחה, לכל אחד יש טעם והעדפות אחרות.
ראיתי שרבים כותבים על העיוות שבדו"ח העוני האלטרנטיבי. אני דווקא חושב שהוא עדיף על הדו"ח הרשמי של הביטוח הלאומי. הדו"ח האלטרנטיבי מציע למי שרוצה לעזור לאחרים אפיקי פעולה: יש כאלה שחסר להם אוכל בריא יותר, יש כאלה שחסר להם תואר אקדמי ויש כאלה שחסר להם טיול בחו"ל פעם בשנה.
האם הם עניים? לא בהכרח
האם על המדינה לסייע להם? בשום פנים ואופן לא! המדינה גובה את מיסים בכפיה (אלימה לעיתים) ואסור לה לחלק כספים סתם. רק צרכים חיוניים (ביטחון, משפט ואכיפה)
האם הדו"ח אובייקטיבי? לא, הוא לא צריך להיות אובייקטיבי. הוא צריך לשכנע אנשים לתרום לעמותה.
ואם הם מצליחים לעשות כאלה יחסי ציבור מהדו"ח הזה - אז כנראה שמגיעה להם המשכורת הגבוהה שהם מקבלים. חשוב שלתחום גיוס הכספים לצדקה יופנו כוחות איכותיים!